אני פוחדת להישמט.
זה נשמע די בנאלי, אני יודעת.
אבל המגע שלך שכל כך מרגיע אותי מתעמעם. הלב שלי מחסיר נשימה.
מה אם פשוט תאבד עניין? הרי אתה לא מסופק אתי, אתה לא באמת
נהנה אתי. הכול הוא ברירת מחדל נואשת של אנשים עייפים, רגילים.
זאת הסיבה שכל העולם כל כך אוהב חנוך לוין, הוא וקיצוניות היתר
שלו נותנים לנו להרגיש קצת פחות גרועים. ובכל זאת, זעקת הכאב
שלי נרגעת קצת אתך, כשאנחנו שוכבים במיטה, כשאנחנו לכאורה מלאי
אהבה, ועדיין כזו משותקת ונבוכה מכל הצהרת חיים שלא מכסה את
חיי בשכבה דקה של קטיפה. של הכחשה.
מה אם פשוט לא תרצה יותר? לא לריב? לא לברוח? לא להקשיב לבכי
או לשתיקות?
איבדתי רבים כל כך, מה יקרה אם אאבד גם אותך?
וזה כל הסיפור בעצם, לא?
אהבות נושנות. אהבות שנרקבו בתוכי, אך נותרו חיות כמו זועקות
שאני להם אמא.
הן מכבידות עליי, מכנסות אותי פנימה.
אנשים רבים כל כך היו חשובים לי, אנשים רבים כל כך, ויתרתי
עליהם והם ויתרו עליי.
אנשים טובים, מיוחדים באמת.
הם יצקו את תוכני, הם מילאו את חיי.
וכעת שוב, חושך בחדר הומה הקולות ואני לבדי, הלא כן?
אנשים נאבדים כל כך בקלות על חוסר הבנה. חוסר אכפתיות. חוסר
אהבה. על חוסר.
חוסר בנשמה.
אני לא חושבת שמישהו מסוגל לסחוב את העולם על גבו, כי הרי ידוע
שהעולם גדול מדי. ואתם, ידידיי, כל כך גדולים עליי.
ויש לנו אהבה, ונחמה ורגעים יפים.
אבל הם לא מספקים. איש מאתנו לא מסופק, או שאולי זו בעצם רק
אני?
אולי אני רוצה יותר מדי?
בין כל הנחלים שזורמים לים, נותרתי נחל אכזב שרוצה להיות ודי
ולו רק כדי שכולם יבואו ויראו אותו.
תראו אותי,
מול השמש החמה הגדולה אני יוקדת, יוקדת כולי שתראו אותי.
שלמה ויפה ובוערת. נשרפת למען הריגוש בחיים.
אולי אני פשוט לא יודע לשמור על קשרים, או על תחושת אהבה
מתמדת. אולי אני פשוט מתאהבת בחיים של אדם ואז כשאני רואה עד
כמה פגום הוא אני מתאכזבת.
אולי אני רוצה כל כך לתמוך ולתת שלא נשאר לי דבר לעצמי. אולי
פשוט לא באמת...
אולי פשוט איש מעולם לא ירד לסוף מי שאני מבפנים.
זה נשמע די בנאלי, אני יודעת.
גם בלוגיסטית בת 12 ופריקית בת 15 היו יכולות לכתוב את אותן
המילים.
ובכל זאת זה מרגיש לי קצת יותר אמיתי, כי זה בא ממקום פנימי.
אנשים, הלב שלי פתוח אליכם. חרפת הבשר שכבר לא מתבייש.
ואתה, כשאתה נוגע, גע מכל הלב.
לא מפורנו רך של חברה מיליטנטית אלא כי אתה רוצה, רוצה אותי.
כי כל הנשמה שלך שורפת, בדיוק כמו שלי.
זה כל כך עצוב שאני פשוט לא רוצה לחשוב על זה בכלל.
כמה עמוק הנשמה שלי יכולה לרדת מבלי לרצות לשמוע שום דבר. לחוש
רק כמה ציצים מתנגשים וזקפה מתמשכת של גועל עצמי, פסימיות
מתקדמת.
אבל בניגוד מוחלט לזה לדעתי הציניקנים הגדולים הם האופטימיים
הגדולים ביותר.
כי הם היחידים שעוד טורחים להראות שאיכפת להם ממה שקורה.
תהום הנשייה שלי קולטת הכול בעיניים סגורות לרווחה, צינית
צינית אך שומרת על רומנטיקה כלפי חוץ. לא מסוגלת לחשוב על זה
במודע, הכול נשפך החוצה כמו בקרוב יקרה מוות פנימי אמיתי
וסופי.
כמו בקבר הקר שלי שאיש לא יהיה ליד המצבה או יבכה יותר משנה
אחת שלמה. יהיה אפשר לראות פרחים מעורבבים בדם ואז לדעת שלא כל
מה שאני עברתי והרגשתי בתוכי היה סתם. זה חרוז יפה, אבל אני
מקוה שאני צודקת. שאני לא סתם עוד דיכאונית שצריכה תרופות
ומזייפת אמפתיה.

אוי יקיריי, הצל המרחף. אחרי מותי הפנימי, אתה תיוותר שקוף ורק
רוצה להיות המאהב. אתה תמצא אישה אחרת שלא נוברת לך מתחת לעור,
שלא מוציאה ממך את כל הזבל שאתה רוצה לעזוב בסופו של יום,
השתיקה שלה לא תעיב עליך.
הפחדים שלה לא ישתקו אותך.
המוות שבה לא יטיל צל כבד על חייך.
וצלך הכבד בחייה, יברח סוף סוף מכל תחושה אמיתית, יברח ממנה.
אך בינתיים,
עד שאמות סופית מבפנים, אני מבקשת בלחישה לא נואשת אך מהותית,
אל תיתן לי עדיין להישמט, אל תעזוב אותי עדיין בחדר הומה
הקולות, לבדי.
כי זה לא קל להיות לבד.