היה בערך לפנות בוקר, עדיין חשוך אבל לא לילה. קצת אור הציץ
מבין העננים, אבל עדיין לא היה בוקר. התקדמנו בין הרחובות של
הבניינים הישנים והאפורים שעמדו על האדמה ויכלו לספר הרבה אבל
בחרו לשתוק. כרגיל בעיר הקטנה הזו, תמיד היינו מסתובבים עד אור
הבוקר בחיפוש. הסתכלתי על אלעד שהתקדם בהליכה המופנמת שלו,
השער הארוך היה כווילון המתנופף ברוח ומרשה לך להציץ לתוך
ההתרחשות שקורית שם בפנים. הוא חייך לי במבט. "תראו איזה
גודל", אמרה טלי וכולם הבחינו במבנה מברזל שכנראה אמור להפוך
לבניין של שמונה קומות בעוד כמה חודשים. כולם ישר רצו כדי
להתקרב. "יש מצב שאנחנו מצליחים לטפס על זה?" החלפנו מבטים. לא
קיבלתי תשובה וכולם החליטו שהם רוצים לנסות... לא יודעת מה דחף
אותי להתחיל לטפס על הצלעות הקרות האלו, אולי חוסר אכפתיות של
הבוקר והעייפות מחוסר של שינה גרמו לי להפוך את עצמי לאיש
עכביש.
טיפסתי למעלה. הרגשתי שאני חווה איזו הרגשת תמימות שמרשה לי
לשכוח מהעובדה שיש לי פחד גבהים. לא היה לי אכפת מה יכול לקרות
בעוד כמה שניות אם אסתכל למטה ואגלה שהרגליים שלי מנותקות
מהקרקע ויכולות להחליק מהברזל בכל רגע. מבין הצלעות, שהיו כולן
באותו עובי, אותו צבע וכמובן הריח, הבוקר כבר התחיל להתעורר,
וכמו בכל בוקר הטל הראשוני מילא את ארץ ישראל בכל רחביה. הוא
תמיד היה מגיע באותה שעה בדיוק ותמיד היה מתמיד. אפילו הצלחתי
לקנא ביכולת ההתמדה והדיוק שלו, באיזה סוג של שעון הוא משתמש
כדי שאף פעם לא ישכח להגיע בזמן. הטיפות הזעירות האלו היו כל
כך בתוליות שאי אפשר היה להאשים אותן בסכנה. הן נצנצו על הברזל
כמו רסיסים קטנים וחדים שיכולים לחתוך את בשרך בכל רגע, התחושה
של הסכנה המתקרבת החלה לחלחל לתוך התודעה שלנו.
"טוב, נראה לי שפה אפשר לעצור ולשבת".
התיישבנו בגובה של הקומה השישית והרגליים שלנו התעופפו כלפי
מטה. הכול היה כל כך חסר היגיון, הייתה זו הרגשה שתמיד גרמה לי
להרגיש כל כך בנוח עם עצמי ועם העולם שסובב אותי על פני הקרקע,
אבל הפעם הייתי רוצה להסכים עם אמי ששמרה על המהלך ההגיוני של
הדברים.
החלל החדש, אשר המוח העייף שלי לא הצליח לפרש, גרם לי להרגשה
של אסטרונאוט אשר עף לחלל החיצון ושכח את החללית שלו בבית. חבל
שכך, נראה כי עם החללית שלו היה מרגיש הרבה יותר נוח.
ישבנו שם בתוך שלד ענק של בניין, כאשר אנחנו רגילים לא לראות
דרך הקירות של ביתנו ואם רוצים לתת לרוח להיכנס אז פותחים
חלון. כאן המצב היה בהחלט שונה - הקור והלחות, לא הייתה שום
דרך להימלט ממנה או להגן מפניה.
פשוט נהפכנו לחלק מהאובייקטים הנמצאים מחוץ לקופסאות השימורים
האנושיים שנקראים דירות. אם היינו מסוגלים להתקיים גם בסביבה
כזו, כלומר בתוך בניין מהסוג הזה, נראה כי רוחנו הייתה באופן
מוזר מרגישה הרבה יותר חופשייה ומאוזנת כי הייתה מחוברת יותר
לאוויר ולשינוי השעות של היום. הבחנתי ברעידות קטנות. היה זה
אלעד שהחליט לרדת אל הקרקע מאחר שגילה את התסמינים של פחד
גבהים מתעצמים. כולנו התעוררנו קצת מתוך המחשבות. קלטנו שקומה
שישית היא המקום האולטימטיבי לתופסת גבהים. הסתכלתי למטה
והבחנתי שאלעד יכול ללכת על פני השטח בזה הרגע והבנתי כמה גבוה
אני נמצאת. הסתכלתי על הידיים, ראיתי שהן רועדות, הרגשתי
בזרמים קרים ומחושמלים העוברים לי בעור ונכנסים לתוך הפנים של
המוח. טלי, שהייתה קרובה אליי, ראתה שהמציאות נוזלת לי
מהידיים. הבנתי שנכנסתי למצב של פאניקה, מה שאומר שהסיכויים
שלי להתרסק בזה הרגע עברו את החצי. ככל שהייתי מבינה את הפחד
שלי מליפול, כך הייתי מבינה יותר את הרצון שלי והתשוקה לתהום
שמתחת לרגליי. כל כך רציתי להשתחרר ופשוט להרפות. המוח שלי
נלחם נגדי, מסתכלת למטה וכאילו מהופנטת מהפרספקטיבה שמוצגת
לעיניי, רוצה לשחרר ידיים, התהום ממגנטת אותי אליה, אני מרגישה
איך היד שעליה נשענתי דוחפת אותי קדימה והרגל שמתעופפת ונפגשת
עם הברזל בחרה להיות רפויה ולא להחזיק את גופי.
הפאניקה כל כך התחזקה, כבר לא הייתי ברשות עצמי, התעוורתי
לחלוטין מהפחד.
הדמעות והזרמים החשמליים מילאו את כל הגוף. בעוד רגע אתרסק,
פותחת עיניים ומגלה את הקירות הלבנים שלא היו קיימים לפני רגע
בדיוק, הדמעות נהפכו לטיפות זעה קרה על המצח כאילו התקררו
מהקור שבחוץ, והזרמים החשמליים גרמו לכיווץ שרירים.