המחוג מתקדם באטיות הכל כך מוכרת,
מסתכל על השעון וחושב על השעה המאוחרת,
עוד ערב שמעביר במחשבות לפני השינה,
עוד סיבוב של תהיות על רגשות והחמצות.

שוב מתפתח אצלי דיון סוער ומרגש,
בין הלב שמציף בתקוות ובין הראש שנזכר באכזבות,
מצד אחד כעס ואכזבה על שלא טעמתי אהבה,
מצד שני ניסיונות הרגעה, בטענה שחיי עוד לפני.

מדמיין בראשי את שעון החול של החיים,
גרגר אחר גרגר מתחלק לקרקעית,
בלי שאמצא את האחת, שתכניס קצת צבע לחיי,
שתתן לי הרגשה, שהציפייה הייתה שווה,
שהחיפוש אחר החצי השני, הוא לא מרדף שווא.

הראש מתעקש להעביר את התחושה שזה לא נורא,
והלב לא מבין למה לי זה עדיין לא קרה,
משחזר את היום שעבר, ומדמיין שם מישהי לצדי,
שאוכל לחלוק איתה את הרגעים הטובים וגם את הרעים,
אחת שאוכל לשתף בחלומות ובתקוות כמו גם באכזבות.

הדיון ממשיך ומסתעף,
עם טיעונים משכנעים של שני הצדדים,
אך בסופו של דבר העייפות מנצחת,
וכמו זאטוטים קטנים שרבים עד אפיסת כוחות,
כך אני עוצם עיניים בסופו של דיון חסר משמעות,
ומנסה להחליף את המחשבות שרצות בתפילה לעתיד.

תקווה, שבפעם הבאה שיעלו בי תהיות דומות,
אוכל את עיניי להפנות לחציה השני של המיטה,
שכולי תקווה שתכיל את אותה האהבה,
שתשלים אותי, ותהיה עבורי החצי השני.
שתמלא את הציפיות, ותגשים את החלומות.