השמיעה נעשית חדה מדי, כואבת בנקישתה על עורו של התוף.
העיניים מתרוצצות, אך כמו אבדה יכולת התרגום, והתמונה אילמת.
אילמת כמובן רק למראית של העין.
זהו יום הזיכרון הקולקטיבי שמקשה עליי להתייחד עם עצמי,
כי עם מי כבר יש להתייחד במין יום שכזה.
מנסה למצוא זיכרון חדש שיאיר לי דברים באור קצת אחר.
מחפש בין המדפים המאובקים של ילדותי, בתקווה שיצוץ משהו חדש,
אך לשווא.
בכל יום אחר אני יכול להרגיש את הזיכרון חי ומשתנה בתוכי,
והיום...
ואולי זוהי בעצם כל מהותו הכאוטית ונטולת החיות של יום
הזיכרון.