"אמא?" היא שאלה
"כן?" היא ענתה.
"אני מתגעגעת אליו" היא פרצה בבכי מר. כזה שהלב נשבר
כששומעים.
"גם אני.." האם ענתה.
היא הלכה לחדר והסתכלה על הגשם שירד בחוץ.היא פתחה את החלון,
וצעקה..שהיא אוהבת.ומתגעגעת.אבל הוא לא חזר.
אז היא יצאה בעקבות האהבה.
היא התחילה ללכת,ופתאום נהיה קר.
הדמעות זלגו,הן לא נעצרו.
היה נראה כי הן חלק מהגשם.יורדות לאט לאט..
היא נכנסה לגינה,ושם,על הספסל ישבה ילדה קטנה.
היא היתה עם שמלה שחורה,כאילו באבל.היא הלכה והתיישבה ליידה.
ככל שהתקרבה היא ראתה עד כמה הילדה דומה לה.
"זו אותה שמלה" היא חשבה לעצמה. "זאת אני" היא זיהתה.
"מה את עושה פה?" היא שאלה. "בשביל מה חזרת? ילדות ערורה.."
היא רצתה לקבל תשובה,אבל לא קיבלה.
היא ראתה קופסא קטנה,בכיס השמלה.היא אף פעם לא ראתה את
הקופסא.
היא לקחה את הקופסא ואז הילדה צעקה "מה את עושה?"
פתאום היא דיברה,פתאום היא ענתה.
"זה שלי" היא מילמלה "הוא השאיר את זה לי" היא אמרה כעובדה.
היא פתחה את הקופסא,ופתאום ראתה:
"גם אם חשבת ששכחתי,לעולם לא אשכח אותך. זו אהבה יותר מידי
גדולה"
הדמעות פתאום חזרו.
"אז למה הוא עזב?" היא שאלה.
והילדה,רק הביטה בעיינה של עצמה,הינהנה בראשה,השאירה את
הקופסא,והלכה.
בהמשך היה כתוב: "אני הילדות שלך.אז מה אם את לא רוצה אותי?
תמיד אהיה איתך.בטוב וברע."
הדמעות זלגו וזלגו,היא לא רצתה לזכור כזאת ילדות מרה.
פתאום היא ראתה מכתב שנפל מכיסה של הילדה.
היא פתחה אותו ובמכתב היה כתוב:
"תמיד שנאת אותי.אני לא מבינה למה.את הכל הבאתי לך.ואת,את הרסת
אותי.ניסית לשכוח אותי.אבל חזרתי.ואשאר איתך לעד.
כשהוא הלך,ניסיתי להסביר לך שאת לא אשמה,אבל לא הקשבת.לאט לאט
התבגרת.בקצב מטורף.ואותי..אותי השארת מאחור.
הוא לא חוזר,כי את בלי שמחת חיים.כי אין לך חיוך על הפנים."
היא קראה את זה שוב ושוב והחליטה שהיא יוצאת בעקבות
ילדותה.וככה תחזור אהבתה.