אני קוראים לי פרנקו, פרנקו ורו
ככה, בלי שלום, בלי נעים מאוד וכל זה.
אני לא מנומס. לא כי אני לא יודע להיות,
אלא מתוך בחירה, בחרתי להיות לא מנומס.
אני גם לא בחרתי בכך מתוך רוע לב או בשביל לעשות דווקא,
פשוט... זה לא נעים לי. הנימוס. וגם נראה מיותר.
מבחינתי זה פייר כי אני גם לא אוהב שמנומסים אלי,
לא פעם כמעט נתקע לי אוכל בגרון בגלל אלה... ה"מנומסים"
שחייבים לאחל בתאבון, ואם  לא תענה להם בתודה
יפסלו אותך בתור בן-אדם.
אז אמרתי תודה, אמרתי וכמעט נחנקתי.
זה לא הפריע לשאר האנשים שהיו בסביבה לנסות להרוג אותי גם.
מנהג מטומטם, צריך להוציא חוק רשום שמותר לאחל תודה רק לפני
שמתחילים לאכול, ואפילו אז האוכל לא יהיה טעים יותר,
זה לא עובד ככה, טיבול  מילולי לא משפיע על חוש הטעם.
ומה הכי הורג אותי? הצביעות. הנה דוגמה:
יום אחד אני קולט איזה בחור בחדר כושר, אני מכיר אותו,
לא.. "מכיר מכיר", חפיף כזה.
באמת אני אומר... היו לו נעליים - פצצה.
עכשיו, באתי לבחור ואמרתי:"ת'שמע, יש לך נעליים יפות."
הוא, בחור נחמד, חייך, אמר "תודה."
אז אמרתי לו "תוכיח", בדיוק ככה,
רק בשביל להראות נקודה.
הוא כאילו לא מבין שואל אותי "מה?!"
מה-מה?! "אמרת תודה - תוכיח", ככה אמרתי לו.
עיקם את האף והלך.
"תודה" עלק...
ידע להגיד אבל שזה מגיע להוכחות אתה מגלה את הצביעות.
בגלל זה אני מעדיף לא להגיד, שלא יצא סתם.
כמו שפעם הלכתי לפאב, נגש אלי המוזג ושואל אותי:"מה תשתה
אחי?"
עניתי לו:"טובורג, חצי, ואני לא משלם."
הוא עושה לי:"מה זאת אומרת לא משלם?!.."
אמרתי:"מאח שלך תיקח כסף?"
בחוצפה עוד עונה לי:"נו, אנחנו לא באמת אחים..."
לא באמת אחים, אז למה סתם? מבינים?
אחי אחי, אבל רק אתה מסתובב וכבר הוא משחיל אותך.
בוא'נה, שלא תבינו לא נכון, לא לוקח אישי, בכלל לא,
אתה בא למוכר בחנות, לא ינסה למכור לך? ינסה, ולא מזיז לו מי
אתה.
ככה זה, כולם מוכרים לך, רוצה לא רוצה, ידחפו.
אחח...
בניו-זילנד זה לא ככה. לא ככה.
שם יש נופים, שם ת'רואה אנשים מדברים איתך אחרת,
אבל מה? הם נוהגים שם הפוך.
שמאלנים.