אומרים שהזמן מרפא הכול.
שטויות.
הזמן לא מרפא, הוא רק מכאיב יותר.

התועלת היחידה בזמן היא המנוחה.
הזמן נותן לי לפעמים לנוח, מדי פעם, אפילו אם לכמה רגעים.
הזמן נותן לי לשכוח.

אבל אחרי יום יומיים יהיה משהו שיחזיר אותי לאחור.
משהו יציף בחזרה את הזיכרון הצורב ולא חשוב אם הוא יהיה
מר או מתוק. אני אדע שאסבול בגללו כי אדע שהוא כבר לא יחזור.

ובגלל זה, בדיוק בגלל זה, הזמן הוא הגורם השלילי במשוואה
המוזרה הזו שנקראת חיים.
כי כשהזמן עובר אני סופרת עוד חג בלעדיה,
ועוד יומולדת וחתונה ואולי גם גירושים,
ולידה ומוות, לימודים ועבודה, הישגים וכשלונות,
וכל הדברים האלה שהיא כבר לא תראה עם הזמן.

ואני לא מבינה איך "רק תתנו לזה זמן" הפכה לקלישאה נפוצה
כל כך בקרב מנחמי השכול.
מנחמים יקרים, תעצרו אותו אם אתם יכולים, דוממו את השעונים,
מנעו מהעולם מלספור שעות ומהאנשים למנות תאריכים.
ואם אומרים אתם שזה בלתי אפשרי,
אז אנא, אל תעשו דבר.

בייחוד אל תציעו לי את הזמן כתרופה,
אני לא הייתי רוצה תרופה ארורה שכזאת.