זה מתחיל מהקליטה בזווית העין. דרושות: מחשבה זריזה ומהירות
תגובה, אינסטינקטים בסיסיים טובים. הוא הולך כמה מטרים במקביל
אלייך ולא ממש מולך, ולכן אפשר פשוט לאמן קצת את שרירי היד
לפני המראה לפני כן. היד עושה סוג של תנועה של תיפוף באוויר,
מהזרת ועד האגודל. שלום עקום קצת. בשביל ששניכם תרגישו שהכל
בסדר, כדאי לצרף לזה חיוך, זוויות הפה מתעקלות, אבל שמחה
אמיתית אין. והעיניים נשארות ערניות אך לא שמחות.
כל אלו בהנחה שהוא אכן קלט אותך. במידה ולא-כדאי להישיר מבט
קדימה, מבט שקוע במחשבות ברומו של עולם. את אישה עסוקה הרי,
וגם אם הוא הבחין בך הוא יסיק שאת חושבת עכשיו על החבר הנוכחי
לכאורה. או על לימודים, סמיניריון, עבודה, ושאר דברים ארציים
ומעשיים שכאלו.
הדבר הבא שבו צריך לטפל בו הוא התגובה. מאחר שבשברון לב אמור,
הסבירות שיגש אליך ויתחיל לדבר על הא ועל דא, היא נמוכה. במידה
והוא כן עושה את זה, כדאי לשמור על תבנית שיחה קלילה,
יומיומית, ומקוצרת ככל האפשר, שכן כמובן את מאחרת למקום חשוב
כלשהו.
אבל בדרך כלל כשהלב נשבר הנוכחות שלך מזכירה לו את מה שקרה
ולכן קרוב לוודאי שתיעני בחיוך עצוב, לא מהסוג העגום כמו החיוך
של חוסר התקווה, חיוך של חוסר שמחה המיוחד לשבור הלב האמור.
חיוך שכנראה ישבור גם בך משהו.
ועם השבירה הזו- לא תוכלי לעשות דבר. לא תוכלי לדבר על זה עם
אף אחד ולהסביר לו שזו לא ההתגברות או הזמן כמו הצער, שהוא עוד
מישהו שכבר לא חלק, לא חלק, לא חלק.

ואנשים ימשיכו ויחלפו במרצפות הללו, באוניברסיטה הזו, כמו שהיה
פעם, כמו שקורה היום, מחר, עוד שבוע, ועוד שנים רבות. הרבה
שבורי לב, והרבה בחורות ששברו את ליבם. ואנו נצטרך להעמיד פנים
שהכל בסדר,שזה טבעי, שזה חלק מהחיים, כשבגדול באמת הכל בסדר,
אבל ברגע הזה, ביום שמש הזה שבו אנו עוברים כלאחר יד, יש בי רק
עצב, על הפשטות שבה שני אנשים בוחרים לאבד האחד את השני, שוב.