(מוקדש ליונתן)

לפעמים אני פוחדת שכל הטוב כבר מאחוריי. שאהבתי הכי הרבה
כשהייתי בת 16, כשהכרתי את יונתן בכיתה י'. הוא ודן ישבו שולחן
אחד אחרי השולחן של לירן ושלי. הוא כל הזמן היה מציק לי וסונט
בי. אני בכלל חשבתי שהוא נראה כמו הילד מהסרט "מסכה" עם שר,
שמשהו לא ברור קורה עם הפנים שלו. היו לו פנים צרות מאוד וסנטר
מחודד ושער בהיר חום בלונדיני ארוך ופנים קצת מחוצ'קנות. אבל
היו לו עיניים חכמות וטובות, ושפתיים בשרניות וחיוך ממזרי שכבש
אותי מהרגע הראשון כשעוד אפילו לא ידעתי את זה.


לפעמים אני פוחדת שכל הטוב כבר מאחוריי. שהזדיינתי הכי הרבה
כשהייתי בת 17 ועשיתי את זה בפעם הראשונה עם יונתן על המיטה
בחדר שלו במרתף. כשעוד היה לי את הבית של יונתן והיה לי אותו.
והייתי נמלטת לחדר שלו, לכל אותם רעשי הבית שלו, שאהבתי שהוא
גדול משלי ולכן יש בו מקום להכיל גם אותי. ואהבתי לראות אותו
מדלג במדרגות מהסלון למטה, שתיים-שתיים בבת אחת, נתלה על
המשקוף, תמיד עם מגבת למותניו ריחני מהמקלחת. ואהבתי את כל
הספרים שבחדר ואת ריחם המוכר, המנחם, ריח אבק דק. והאור שחדר
מבעד לחלונות הגבוהים, ופסיעות וצעדים בחוץ על השביל שגרמו לנו
להשתתק ולצחקק וקצת לחשוש שמא מישהו רואה אותנו עירומים.
וכשהייתי נשארת לישון הוא היה תולה עבורי סדינים על החלון, כדי
שלא יסנוור אותי האור בבוקר ויפריע לי לישון. והייתה לו שמיכת
פוך עם ציפוי רך בצבעי לבן ותכלת וציורים של כבשים, שמיכה
מפלנל חמים שכל כך אהבתי, ויש לה לשמיכה הזו את הריח של
הנעורים שלי ושל הבתולים שלי שאיבדתי באבחה אחת על המיטה שלו
ולא ירד הרבה דם בכלל, רק מעט אחרי שהוא יצא, וזה גרם לי לבכות
קצת מכאב אבל בעיקר משמחה כי זה בישר לי סופית שאני כן בתולה,
והפחד הכי גדול שלי לא התגשם. וברגע שגילינו את התשוקה לא
הפסקנו, והיינו שוכבים חמש פעמים ביום ולא שבעים. התאווה הייתה
גדולה משנינו והיינו נסחפים ומתגלגלים על המיטה מאושרים, והוא
היה מצחיק אותי ואני אותו עד שהיינו שנינו כבר בוכים.


אני חושבת שבכיתי הכי חזק כשהייתי בת 18. ואז שוב באוגוסט 2007
במלחמה, כשהייתי כמעט בת 25, ממש לפני יום ההולדת, כשאמרו
"יונתן נפצע קשה" ואמרו משפטים שמצלצלים לי באוזניים כמו "מוות
מוחי", ובכיתי מחוץ לרמב"ם על הברכיים של ענבל כשהיא מחזיקה
אותי ומנענעת בעדינות, וגופי מיטלטל בחוזקה ואני בוכה בכי של
חיה פצועה, והיא רק מחזיקה אותי, דמעות זולגות על לחייה והיא
בוכה בשקט כמו לא רוצה שהבכי שלה יפריע לבכי שלי. אולי אפילו
אז לא בכיתי חזק כמו שבכיתי כשהייתי בת 18 וכעסתי על העולם ועל
הצבא בעיקר, והרשיתי לעצמי לבכות והייתי חלשה. ובכיתי ליונתן
שהיה מביט בי מבולבל, ולא הצליח להבין לאן נעלמה הילדה
המאושרת, השמחה והפרועה. בגיל 25 את כבר יותר חזקה, או לפחות
כך את חושבת. מה שבטוח, את יותר סגורה, את פחות מרשה לעצמך. את
לא מצליחה להתפרק אפילו שלא נותר בך כבר כלום ואת כקליפה
חלולה. כמו שהגדרתי אז לפסיכולוגית בירושלים בשנה השלישית
באוניברסיטה, אחרי שהוא נפרד ממני והייתי שבורה, ואמרתי לה
"אני מרגישה כמו כדור יפה מבחוץ אבל מרוסק מבפנים". אני כמו
קליפה. גם יונתן הוא עכשיו קליפה. שוכב במיטה בבית החולים,
עובר עוד יום, עובר עוד לילה, וכולנו מחכים. מתפללים. שיקום
ראבק, שיקום. שיגיד משהו. שנדע שהוא חי. שהוא מבין או מרגיש.
שלא רק נבהה בקליפה של יונתן בוהה בנו בחזרה, מבטו חלול והוא
לא כאן.

ופתאום שוב הקיץ מגיע ותיכף אוגוסט ותעבור שנה. ואני מפחדת שכל
הטוב כבר מאחוריי.
כי איפה אני אמצא עוד מישהו כמו יונתן.