הים שוב קורא לרב בגופי להתאחד עם משפחתו.
זה טבעו של עולם שעוד פועם בקצב בריאתו.
מחפש להרגיש את כל קצוותיו ואת כל חללו,
מנסה תמיד להיות שלם עם עצמו, כי כבר למד הוא להשלים.

הרוח נושבת את נפשי עד אין קץ,
באינספור עולמות שראו את קיצם, או את תחילתם.
היא נושבת את כל קצוותיה, אל מעבר למגבלות עין,
ונותנת לה לראות את כוחה האמיתי כמו את חולשותיה.

האדמה שוב מצמיחה את אבותיי,
מעריסת בריאה שלא תחלוף לבטח, עד שאצמח לצד בניי.
מברכת צעדי בכוחה של ברכת אם, היא רק עוד קצה אחד,
זהו סף ההיאחזות, גבולותיה, אוחזים הם רק בפחד.

והאש אשר בוערת בעניים, קוראת לעוד מבט עמוק.
אל מפתני התודעה, משם אפשר לראות יותר רחוק,
את כל קצוות עולם, ואת כל חלליו, מחזה לנופו של כל זמניו.
את המים נושבים, את הרוח בוערת ואיך לתוכם, מחלחלת אדמה.