אלין ישבה על שפת המדרכה.
הרוח החמה הכתה לסירוגין בפניה הנוקשות ופיזרה את שערה הדקיק,
האסוף בקושי על עורפה.
היא נקשה בשיניה בעצבנות, ציפורניה הארוכות טופפו על הפסים
הצבועים שבקצה המדרכה, ועיני החתול שלה התרוצצו במעלה הכביש,
ממתינות.
לפתע, הופיעה נקודת אור מתוך הערפל. אלין הזדקפה, גופה דרוך.
נקודת האור התקרבה באיטיות, הולכת וגודלת במהירות ותוך מספר
רגעים הצליחה אלין להבחין בצלליתה של מכונית.
היא התרוממה, אוספת את גופה הארוך והצר וגוררת אותו באיטיות
לכיוון הכביש.
הירח הלבן האיר פנים של נערה בעלת מראה שברירי ודקיק. זרועותיה
היו ארוכות, פניה מוארכות ובעלות סבר פנים נוקשה ועיניה
הירוקות זהרו באפלת הלילה, בנצנוץ מצמרר.
אלין המתינה עד שצללית המכונית הפכה למוחשית וקרובה, ואז הטילה
את עצמה על הכביש, בתנוחה מעוררת רחמים.
הנהג לא עצר בזמן. נשמעה חריקת בלמים מוכרת, קול פקיקה מחליא
וזרם של נוזל הניתז לכל עבר.
זעקה מחרידה נפלטה ללב האוויר הקר והדומם.
אך למרות גופה המרוסק והמדמם, אלין לא היה מתה. היא מעולם לא
מתה.
היא חיה כך מאז שהיא זוכרת את עצמה. מאז שגילתה שהיא ניחנה
בתכונה הטובה ועם זאת, הנוראית שהיא יכלה לבקש.
חיי נצח.
כמה היא רצתה למות. כמה היא רצתה להרגיש את המוות מחלחל
בעורקיה, מתאחד עם תחושת קור מקפיאה ובלתי נפסקת, עד שגופה
יהפוך לגוש אבן וינשור על רצפת הבטון בקול חבטה. בקול חבטה
מהגיהנום.
אבל זה היה בלתי אפשרי ואלין ידעה שעליה למלא את חובתה.
היא הרימה את זרועה המכוסה בדם סמיך וכהה, ותפסה בחוזקה בכתפו
של הנהג המבועת, מכריחה אותו לרכון לעברה.
הוא לא הספיק להשיב. הוא לא הספיק למלמל. הוא לא הספיק אפילו
לפתוח את פיו.
עיניו נפערו בבהלה ואלין קירבה את שפתיה הלבנות לאוזנו והשמיעה
קול שאיפה קצר.
נשמע קול בקיעה עמוק, וגופו של הנהג היטלטל בעוצמה. עיניו
הפעורות ננעלו באותה התנוחה, קפואות כזכוכית לבנה.
פיה נשאר פתוח, שפתיה ממתינות בתשוקה. ואז, תוך כדי תנודות
שבקעו מתוך גופו הרפוי, נפלטו גלי אור לבנים, מתוך אוזנו לתוך
פיה של אלין.
נשמתו, חיים ותחושותיו של הנהג זחלו ביציאה מגופו, ואלין אספה
אותם אליה בערגה.
ואז, היא הזדקפה, מלאה בחיים חדשים.

על שפת הכביש עמדה נערה ארוכה וצנומה ולצידה שכבה גופת גבר
צעיר, לבנה ודוממת.
אלין פלטה קול מצחקק, ואז פנתה במעלה הכביש והחלה לרוץ אל חיים
חדשים, עד הפעם הבאה שהיא תחליט להיפטר מהם.