צלחת שרוטה, עכבישים ירוקים מטפסים על קורים עדינים של שנאה
עצמית מלוטשת. הכפית הכסופה מעבירה תחושה דומה כשהיא ניצבת אל
מול פני, שבהחלט לא נראות שלי - הפוכה. אני חושבת שמישהי בוכה.
רחש עמום של דיבור משתתק במהרה ונהפך לשאריות המצאה שחולקו
בקפידה. מפה אין על שולחן וגם אין ארוחה שכן אין תוחם הגיוני
יותר בעליל לשום הגדרה.

בשדה רצים ילדים ומלטפים סוסים שסביבם חום וקירבה, שיערם מתבדר
והם חלק ממשהו אחר, מרגישים חופשיים על אף הגדר לידם. טיפשים.
אני רוצה גם.

האדם בקצה חושב שאני שומעת מזרחית וצוחקת בצורה חיננית, אילו
הקצה השמאלי משוכנע שיש לי פחד גבהים משום שהייתי ליד אחד
המנודים. הרעד המשותף עובר להם ליד הכתף והמבטים מתערבבים כמו
צבעים לגוון שאינו אומר לי דבר. הם לא יקשיבו עכשיו, הם
יודעים. לטיפה ממושכת של קורת עץ חלולה והרוח נעשית לפתע קרה
אני מרגישה נורא כבדה אני רוצה להיכנס לאכול בחזרה.
לא ראיתי כל כך הרבה מילואי ריקנות בחיים; הביאו בשריים,
חלביים, בריאותיים ומתוקים. מכל הבא ליד נשב נא יחדיו, למלא את
הכעס בגלידה ובדידות במשקה, הם תמיד היו אומרים לי שלשקר זה לא
יפה. תפתחי את הפה, רחב, שנראה איך כלום לא יוצא. אני חושבת
שמישהו שר שהוא נשאר בתוך זה.

מסדרונות חלקים, חלוקים מופרדים לפי מבחר אותיות שונה שניתן,
מי יודע לפני כמה זמן. הצלילים מקוטעים על ידי מחשבות חדות,
תפיסות מציאות קטנות נושרות במפולת אבנים אל הים הנפשי שנעלם.
סיפרו לי שכשמכסים את האוזן עם הים שומעים את זרימת הדם, אבל
אפילו הפעם אני לא כמותם. הסתובבתי אחורה כשמשכתי את עצמי מהגב
לדלת שנמצאה כמו כל מי שכאן בודדה במרחב, היה לה מגע חלק,
החלוק שלי יותר מדי דק. זרמתי לפינה מעבר ללהבים לוהטים של בני
אדם שפויים למחצה עם תואר ברפואה, נזלה לי כל השקיפות ורציתי
לבהות בחלון ולראות במטושטש איך בין הילדים הרוכבים נמצאת גם
אני, הם הבטיחו והם לא יכולים לשקר ששום חלום לא באמת מרוחק.
אני אוהבת אותם כל כך, הם אומרים לי דברים מנחמים בחצי מבט
כשהשני מופנה אל עצמם. הם אוכלים בקול רם ומחייכים בעודם
שומעים צווחות ריקות מאוויר מסביב לשולחן, מחטטים בראשיהם,
מחפשים את דעתם.
כל מה שנותר לחוש הוא סכין. כשירד הדם כהד לשירתם אמצא את מי
שאני באמת. ויהיה לי טוב כמותם.