יום אחד זה יקרה,
אתה תקום בבוקר חורף אפור
ומים כבדים ייפלו על ראשך.
פתאום תגלה שאתה נשטף מכל הבכי
שלא הצלחת לפרוק כבר שנים.
אנשים יתרוצצו עם מעילים כחולים ארוכים
ינסו להסתתר תחת מטריות כהות.
ואתה תעמוד באמצע הכביש ותחזיק את השמש,
כל המכוניות יצפרו קללות.
אבל לא תרגיש דבר,
רק טיפות קפואות מטהרות לך
את כל קליפות המוח.

יום אחד זה עוד יקרה,
אתה לא חייב באמת לדעת.
תוותר על דברים נורא גדולים
שכל כך רצית אתמול,
ולא תתאמץ למלא חללים
של שתיקות מביכות.
כשלא יישאר לך זמן לנשום
ולא תוכל להשתוקק לאף אדם או מילה
רק רקע בהיר יכסה כשתעצום עיניים.

ואולי זה כבר רגע אחד לפני שזה קורה,
כשהאישונים שלך מלבינים
ואתה מתחיל לחייך בזוויות השפתיים
מבלי לשים לב.
כשכמה עלי שלכת דואים על שיערך
וכל הקולות מסביב נשמעים עמומים.

אולי זה ממש עכשיו קורה.
כי שושנים פורחים משורשי ראשך
אתה מתרומם למעלה
אל אור עצום שלא ראית מעודך.
לא יכולת כרגע לרצות דבר
מלבד להתמזג אל תוך האינסופיות המסנוורת הזו
תמונות, הבזקים, מנגינות, דקירות.

אתה מתעורר במיטה עם סדינים אפורים
בעיניים יבשות וגוף לח
קרעים בעיניים
חורים בשיער.

יום אחד זה יקרה.



15/7/07
חע! אבל לא היום...!