את הראשונה,
שקיבלת על עצמך להיות זו
שתוציא אותי מהעטיפה,
לקחת אותי מעץ חג המולד העצוב
וביקשת רק שאוהב חזרה ואהבתי
ואהבנו כמו שאני מקווה שאוהב עוד בחיי
ובסופנו דווקא ממך מנעתי את הזכות לראות אותי
מתפרק לדמעות במו עינייך הירוקות-מתוקות
שלך.

את הילדה,
שדאגת להיות בכל המקומות
הכי נכונים וגם אלו
שלא
ופעם אהבנו הכי בעולם
או בכלל אולי רק קצת
והיום את שם ואני כאן
והשנינו נשאר שם ולעולם
לא יגיע לכאן.

את השלגיה,
שיופייך היה חוטף ממני
את העצמי המפוחד ומנפץ
כל מעצור בדממה מפתיעה,
עד שהראית קלות מאכזבת בהתעלמותך
מיופי אהבתי ולמדתי  להסיט ממך מבט
כמו שמסיטים עיניים משמש יפה אך
מכאיבה.

את הנרחקת,
ששרטת את לבי במיומנות
הראויה רק
לי
עד שכמעט ורציתי להיות מזוכיסט
רק כדי שאמשיך לאהוב אותך
בזמן שאת אוהבת-לא אוהבת
מעלה כותרת אחד לאחר
עד שתלשת ממני את כולם ודיממתי
אותך החוצה.

את הראשונית,
שההבטחות בחיוכך הבטיחו
לי אותנו וגם קיימו
רק כדי שיותר מאוחר אגזור
את חוט הגורל שלנו כשראיתי
שדווקא את האהובה נשזרת
כמה שנים מאחוריי
אך דעי שאהבתי כל כך
כל כך.

את האלמונית,
שקיימת כנראה בפינה מרתקת
אותה עוד לא זכיתי לסקור
דעי כי כאן עומד ילד-אדם
שברגע קט של רגש עובר קצוות עולם
אדם-ילד בעל גיל דינמי שלרגשותיו
אין אופק, שיחבר את כל הנקודות שלך
בחיבוק אחד אני כמעט
מבטיח.