מרוב עננים לא רואים פה כלום. הכל סתום. אפור. סתמי. מדי פעם
מתגנבת איזו תמונה קסומה אל העין והיער היפהפה הזה שאני צועדת
בו נגלה אל עיניי בשיא תפארתו וקסמו האגדי. ציוץ הציפורים
משווה רוגע ונינוחות שמשלימים את ההרמוניה הכללית.
הרים ירוקים משתרעים לצדי השביל, עצים מרשרשים למשב הרוח הנעים
שמלטף את ערפי. מבט אל על מחזיר את האפור ללבי. באזני מתנגן לו
שיר שמזכיר לי ילדות מתוקה-עצובה והרבה געגוע. אני נמצאת כל כך
רחוק מהכל אך הלב נושא עמו את כל הזכרונות לכל מקום. זו תכונתו
הכל כך מיוחדת שלפעמים גורמת לי לרצות לתלוש אותו ממקומו רק
כדי לשכוח קצת, להתנתק. חיוך מתחלף בדמעה יחידה מלוחה יותר מים
המוות, נושאת איתה נוסטלגיה מהולה בשברון לב שלא מרפה.
הרהורים חודרים אל לבי, חורטים בו ספקות וטרדות לא רצויות
והרוח מתחזקת לפתע, משאירה את עורי מחוספס ורועד.
בצעדים איטיים אני מנסה להתקדם, לתת לשביל הצהוב להוביל אותי
הלאה אל פרק חדש בחיי. מנסה לדמיין אילו הרפתקאות ייכתבו בו,
אילו חוויות ייצברו בו, אך הרוח הזו שלא נותנת מנוחה מחזירה
אותי שוב אל המציאות שנדמה כאילו לא תשתנה לעולם, גם לא כאן,
1000 שנות אור מהבית, מהמוכר והידוע. 1000 שנות אור ממנו. רחוק
כל כך מכל היקר לי ועדיין, כל כך, כל כך קרוב.
מנסה להלחם בפסימיות הזו ולקוות שלמרות הכול דברים נפלאים
עומדים לקרות פה. כל מה שדרוש הוא קצת אמונה וזמן שירפא את
צלקות הנפש העמוקות שטרם התגבשו אפילו.
עוצמת חזק את עיניי, מרגישה את בגדיי נצמדים אל גופי בכוח,
נכנעים לרוח העצבנית והנחושה, שוכחת לרגע מכל מה שקורה סביבי,
ונושאת את תפילתי מלאת התקווה לאלוהים שישמור עליי פה וייתן לי
לפחות קצת נחת ואושר. אמן.