כל החיים שלי חולפים מולי בקצב מסחרר. תמונות תמונות של ילדות,
בגרות, שמחה, עצב ואהבה. הכל נראה שונה פתאום, בלתי מושג,
רחוק. 21 שנים של חיים לא ברורים עם מטרה לא ידועה, ומי יודע
אם אי פעם תהיה להם מטרה.
דברים שהיו לי ביד, כל כך קלים ומובנים מאליהם, היום נראים לי
כל כך נדירים ויפים. איך וויתרתי עליהם בקלות ראש שכזו? איך
נתתי להם להשמט מבין אצבעותיי בלי לחשוב על זה אפילו לרגע?

טעות לעולם חוזרת. אבל כמה טיפש צריך להיות כדי לעשות את אותה
טעות שוב ושוב?
אני שונאת את עצמי עכשיו. שונאת את עצמי גם כשאני רואה את חיי
חולפים כך אל מולי. רגעים שבהם הייתי כל כך רוצה להיות מישהו
אחר. כל אחד, רק לא עצמי.
זה קשה מנשוא להיות מישהו שאתה לא אוהב. במיוחד כשאתה כלוא
בתוכך לנצח. חשבתי שמתישהו אלמד לקבל את זה אך כרגע זה לא נראה
כאילו זה עומד לקרות בעתיד הקרוב או הרחוק.
אני סופרת כבשים כדי להרדם ולשכוח לרגע שאני זו אני אך לשווא.
השינה היא ממני והלאה עכשיו.
ושוב מחשבות ופחדים וחרטות. והאם אני עושה את הדבר הנכון? האם
עליי להקשיב לעצמי יותר? לקחת פיקוד על החיים שלי ועל המעשים
שלי ולקחת החלטות נבונות סוף סוף?
אבל שוב הריק הזה בלבי משתלט ומרוקן את גופי ונפשי מכל טיפת
כוח שעוד נשארה בו, והאיברים מסרבים להתנועע ונכנעים למצב כמו
שהוא בלי יכולת לעשות דבר כדי לשנות אותו.
יש בי כל כך הרבה כעס ושנאה עצמיים עד שאיני יודעת אם יש בי
מספיק משאבים כדי להכניע אותם.
אני רוצה שתחבק אותי עכשיו ותנשק את מצחי. אני רוצה להרגיש את
ידך בתוך ידי, לשמוע את נשימותיך קרוב קרוב. לאחוז בראשך וללטף
אותו שעות.
אני רוצה אותך בלי גבולות ובלי תנאים ובלי לבכות כל הזמן. רוצה
סוף סוף להיות מאושרת. איתך.
בבקשה, רק ליום-יומיים, תגשים לי חלום כל כך ישן ותן לנו להיות
ביחד, בלי אף אחד מסביב. בבקשה, רק ליום-יומיים.