פתחה קופסת זכוכית והוציאה סוכרייה צבעונית. צהובה. את האדומות
והכתומות אהבה פחות, אבל הייתה קונה גם אותן, בשל המיזוג השמח
שיצרו יחד עם הירוק והצהוב. הכניסה לפה ומצצה זמן ארוך. "אמא,
איזה מצחיקה את", הוערה מהזייתה המתוקה, "אני אף פעם לא ראיתי
מבוגר שכל כך אוהב סוכריות". פקחה עיניים והביטה בבתה. איך
תסביר לה שרק עכשיו, כמבוגרת, היא מסוגלת ליהנות מהטעם. רעד של
אהבה וחמלה עבר בה, והיא התקרבה אל בתה. "אני יודעת שאת כבר
גדולה וכל זה, אבל אולי את מרשה לי לחבק אותך?" "אמא, הכול
בסדר?" בתה השתוממה, "את אף פעם לא מחבקת אותי מיוזמתך. מה קרה
פתאום?" "לא קרה כלום. אני אמא שלך, אני רוצה להרגיש אותך קרוב
אליי. אפשר?" "בטח, אמא'לה, בואי. זה נחמד לשם שינוי שאת יוזמת
מגע, ולא אני". החמודה הזאת, כל כך גלויה ופתוחה, מרככת את
הקצוות הלא-משויפים שלי. מאיפה קיבלתי אותה? הבנים הגדולים עשו
לה חיים קלים. העתק מדויק של אביהם. גבוהים, כהים, נעולים
בדפוסים קבועים של חשיבה והתנהגות. וזאת... בהירה וצחקנית
וכל-כך בלתי צפויה. בהתקפי פתע היא נעלמת מהבית לשבוע, מבלה עם
חברות באוהל על הים או בחורשה, וכשהיא חוזרת היא נצמדת אל אמה,
מתרפקת עליה יום שלם ומקשקשת באוזניה את כל מחשבותיה וסודותיה.


אבל, היא נזכרת פתאום, גם אני הייתי כזאת. לא, לא בגיל הזה. אך
כשהייתה קטנה, לפני - לפני שקרה מה שקרה. את סודותיה לא היה
למי לספר חוץ מלחברות בבית ילדים. אבל באיזו עיקשות ניסתה למלא
את הבית הקודר בצחוקה המתגלגל ובקולה הילדותי, שרה שירים שלמדה
בבית ספר בשיעור זמרה. איזה שיר היה אהוב עליה? כן, חורשת
האקליפטוס. אהבה את הקפיצה בתחילת הפזמון. חור-שת האקליפטוס,
הייתה שרה מול המראה, ממריאה לגובהי קולה הדק. אבא לא אהב את
השיר הזה. היה כועס עליה כשהייתה שרה חזק מדי. מעניין למה,
בעצם. כי שירים הוא דווקא אהב. היה מזמזם בשעת העבודה או
במקלחת. גם להם, לילדים, היה שר לפעמים, בנוח עליו הרוח, והיה
ממציא מילים משועשעות תוך-כדי שירה. אלה היו שעותיו היפות
בילדותה. נדירות ויקרות כסוכריות מחוץ-לארץ.

"את לא בסדר, משהו בך לא בסדר", סבתא הנמיכה אליה מבט מבעד
למשקפיים. "יום אחד עוד תמיטי עלינו אסון". מה שלא בסדר בי,
רצתה לענות לסבתא, זה שאני יותר מדי דומה לאמא וזה לא מוצא חן
בעינייך. אבל שתקה, לא רצתה לתת לה נשק מילולי נגדה. "על כל
דבר את מתווכחת, כמו עורבת קטנה. ושום כבוד אין לך למבוגרים.
לכי, לכי-לך הביתה, תעזרי קצת לאבא שלך. גם ככה הוא עובד קשה
מדי". היא סובבה את הגב והלכה משם חדודת כתפיים. אבל הרעל פעפע
דרך נקבוביות עורה. לא אמא ולא אבא שם כדי לעצור אותו, כדי
להגן על נפשה החדירה.

אח שלה מתכונן לבר-מצווה, משנן את טעמי המקרא שוב ושוב עד שהיא
יכולה כבר בעצמה לקרוא את הפרשה שלו. הבית אחוז קדחת מוזרה.
שמחה במשפחה לא הייתה כל כך הרבה זמן, שאינם יודעים כיצד לשאת
אותה. סבתא מנהלת את ההכנות, מנצחת על קהל הנשים הטובות
שעוזרות לארגן את האירוע, שייערך בשבת. "מזל שסבתא כאן",
אומרים כולם, "אחרת איך היינו מסתדרים". אם היו שואלים אותה,
היא הייתה מעדיפה שהאירוע יהיה קטן ולא מאורגן, ובלעדיה. אבל
סבתא בכל מקום. אפילו את הסוכריות שייזרקו על חתן הבר-מצווה
לאחר קריאת התורה היא התעקשה לקנות. "שלא יגידו שאין מספיק.
קניתי המון מכל הסוגים ומכל הצבעים, שתהיה חגיגה לילדים
בקיבוץ. אף אחד לא ישכח את הבר-מצווה שלך, אני אדאג לזה", אמרה
לאחיה, טווה את קוריה סביב נשמתו הרכה. ביום חמישי בערב תפסה
אותה בצד. "תקשיבי לי, מכשפה קטנה. שלא תעזי לקלקל לנו את
האירוע, את שומעת?" היא שתקה, ורק ניסתה להוציא את פרק ידה
הקטן מלפיתתה הכואבת של סבתא. "מגיע לאבא שלך קצת לשמוח, לרוות
נחת כמו כל הורה נורמאלי. אז בלי משחקים, שמעת אותי?!"
כשהמשיכה לשתוק, נעצה בה סבתא מבט מצמית. "אולי יש כאלה שיחשבו
שאני משוגעת, אבל אני יודעת שלא סתם היא מתה דווקא בגללך. אני
ראיתי אותך שעתיים אחרי הלידה, וכבר אז ידעתי ששום דבר טוב לא
יצא מזה. בדיוק כמוה גם את, מקולקלת מהשורש". סבתא כיווצה את
הגבות. "יש בך משהו מקולל, את מטילה כישוף רע בכל דבר טוב".

הגיעה שבת, והיא מצאה נחמה בין דודותיה. הן דווקא שמחו על
הדמיון, שהחיה את זכר אחותן. אבל המילים של סבתא לא עזבו אותה.
פתאום היו הוכחות לדבריה בכל מקום. היא מרגישה רעה, מקולקלת,
שחורה. אחיה החל בקריאת ההפטרה, זה האות לחלוקת הסוכריות.
הסלסילות העמוסות פוזרו בינה ובין חברותיה, שפשטו על עזרת
הנשים, לחלק את הסוכריות לפני הזריקה. כבר לפני כן סיכמו שהיא
תתגבר את המחלקות בעזרת הנשים השנייה. היא לא כל-כך אהבה ללכת
לשם, אך הרגישה חובה כנציגת המשפחה. בדרך לשם עצר אותה הדוד.
אח של אבא, אבל הפוך ממנו לגמרי. רחב וגס, תמיד מספר בדיחות
וצוחק בקול רם. היה לו מנהג לצבוט לה את הלחי, והיא שנאה את
זה. "מה זה, לאן את הולכת עם כל הכבודה הזאת?" רעם עליה.
"לעזרת נשים השנייה", קיצרה וניסתה למהר משם. "מה את ממהרת,
בואי, תביאי גם לנו קצת". "אבל אסור, רק הנשים זורקות". "אל
תדאגי, אני לא אגיד לאף אחד", אמר וכבר משך ממנה את הסל. "מכאן
אפשר לקלוע יותר טוב", קרץ אליה בחיוך, והחל מעביר את הסל בין
קרובי המשפחה שביציע הגברים. היא שלחה מבט נואש לעבר אביה,
יודעת מראש כי אינו שם לב למתרחש, וכי ממנו לא תגיע ישועה.
"טוב, די-מספיק", ניסתה למשוך בחזרה את הסל, שהיה כבר ריק
בחציו, "אני צריכה להספיק לחלק גם לבנות". "אויש, כמה שהיא
רצינית הקטנה הזאת, ממש קיבוצניקית למופת. דואגת שיהיה לכולם",
התבדח הדוד על חשבונה. והיא, היא שומעת שאח שלה כבר בברכות
שאחרי ההפטרה, ונכנסת לפאניקה. "תביא לי את הסל, מגעיל אחד!
אתה איש רע! אני שונאת אותך!" צרחותיה נבלעו בשירת הקהל ובמטר
הסוכריות שהחל להתעופף מעל ראשיהם. דודה שכח מקיומה והניח לסל,
מצטרף להילולת הסוכריות. והיא עמדה שם נאבקת בדמעותיה,
ושונאת-שונאת-שונאת.

באותו רגע ראתה את סבתא מתבוננת בה מעזרת נשים, וידעה בבירור
כי באורח פלאי הצליחה לשמוע את חילופי הדברים. עכשיו יהיה רע.
עכשיו יהיה רעעעעע. היא הסתכלה סביבה על הקהל המריע והילדים
המתרוצצים לאסוף את הסוכריות שנפלו על הרצפה. משהו כאן לא
בסדר, הבינה פתאום. אף אחד לא מרגיש חוץ ממנה, אבל משהו מאוד
לא בסדר. גשם הסוכריות לא מפסיק. נדמה שהוא רק מתגבר. כמו ענן
ארבה הן מכסות עין השמים, המוני-המונים של סוכריות צבעוניות
מכל הסוגים. לא יכול להיות שסבתא קנתה כל-כך הרבה. עוד
ועוד ועוד, הנחיל לא מפסיק, עכשיו מתחילים גם האחרים להבין
שמשהו השתבש. הרצפה כבר מכוסה לגמרי, הילדים לא עומדים בקצב,
ולאחר רגע הם נעמדים, שולחים מבטים נבוכים אל אבותיהם. אך גם
האבות מבולבלים, השירה גוועת בפיותיהם. כעת רק הנשים ממשיכות -
זורקות וזורקות, צהלותיהן חורקות על רקע רחש הסוכריות המעופפות
באוויר. אבות ובנים עולים על המושבים המרופדים, להינצל
מהשיטפון הגואה, וכשגם הנשים נעצרות, אך המבול הצבעוני ממשיך,
פורץ הקהל בקריאות תדהמה, שמתחלפות בצעקות, שהופכות לזעקה אחת
מפלחת אוזן, שקורעת את השמים. היא שוכבת מתחת כסא, ידיה מכסות
את אוזניה, והיא צורחת צורחת צורחת, קולה מוסיף ומהדהד בחלל
בית הכנסת דקות ארוכות לאחר ששככו הקולות האחרים ואחרונת
הסוכריות נחתה על הארץ.

בדיוק כפי שאמרה סבתא, אף אחד לא שכח את הבר-מצווה. למשך כמה
ימים הועברו התפילות אל בית המדרש הסמוך, ובתי הילדים גויסו
לאסוף את ערימות הסוכריות לתוך שקיות אשפה גדולות, שהונחו
למשמרת במחסן של האקונום. היא לא באה לבית ילדים כמה ימים,
וכשחזרה, התרחקו ממנה כולם. גם היא התרחקה מעצמה. העדיפה להיות
כל דבר אחר רק לא היא. את צחוקה גנזה וגם את שיריה. התרגלה
ללכת בראש מורכן, נזהרת לא להישיר מבט, לא להדביק אחרים
במארתה. לא, היא לא החלימה. לא היה מי שירפא, מי שיצמיד אוזן
רגישה אל ליבה המרוסק, וינסה לתקן. בעשר השנים הבאות פסק
בקיבוץ מנהג זריקת הסוכריות. וכשהוא התחדש, נמנעה מלבוא לבית
הכנסת בשבתות האלה.

כשסבתא נפטרה היא לא השתתפה בהלוויה. חיכתה עד שיקימו מצבה על
קברה, ורק אז הלכה. בהינף רגל העיפה ממשטח השיש את האבנים
הקטנות שכיסו אותו, והוציאה מתיקה שקית עם סוכריות. אחת-אחת
השליכה אותן על הקבר, מנפצת אותן בזעם מוטרף על האבן הקשה.
קיללה וירקה וצרחה, מבכה את אמה ואת ילדותה שאבדה, את נפשה
הרכה שלא היה לה מגן או אוהב. את הסוכרייה האחרונה - צהובה -
היא קילפה בזהירות והכניסה לפה, חשה בטעם המתוק-חמצמץ בפעם
הראשונה מזה חמש-עשרה שנה. עיניה נפקחו מבעד הדמעות והנזלת
והרוק. משא כבד נעלם פתאום, והיא הרגישה נקייה. קלה ונקייה
ומשוחררת. אין קללה. עורקיה טוהרו מהארס. היא תתחתן ותלד
ילדים. ויהיה בסדר. היא לא תמות בלידתם, ולא תעביר אליהם שום
מארה. כי אין בה רע. היא טובה. שלמה.

"אמא, מה קורה לך היום, נעלמת לגמרי!" התנערה, וגילתה כי
זרועותיה עדיין מקיפות את בתה. "סליחה, מתוקה. בדיוק חשבתי
שכמעט אף פעם לא סיפרתי לך על סבתא. אמא שלי". "נכון. רק אמרת
שהיא מתה בלידה שלך." "ולא אמרתי לך כמה את דומה לה?" "לא.
באמת אני דומה?" "מאוד. חכי רגע שאביא תמונות. יש לי גם מעטפה
עם מכתבים שסבא וסבתא כתבו אחד לשני לפני שהם התחתנו. מצאתי
אותם אחרי שסבא שלך נפטר. הוא עצמו לא דיבר עליה כמעט. רק
בעקבות המכתבים התחלתי לחקור, יצאתי למין מסע שורשים פרטי
בעקבותיה, בעקבות אמא שלי שלא הכרתי". "וואו, כמה זה מוזר לא
להכיר את אמא שלך. אף פעם לא חשבתי איזה מזל יש לי שגדלתי עם
אמא". "כן... להיוולד עם מזל זה טוב", היא קמה וניגשה אל
המגירה עם התמונות.