צעקתי את שמך והתעוררתי מיטה לידך.
בשניה שאחרי, הכאב כבר חלחל וצרב את ברכי.
הכאב היה כל כך חד עד שהקרין אל ירכי וקרסולי.
דמעות נקוו בעייני שלא יכלו לשאת כאב זה.
רק שעות בודדות הפרידו בין שעתך לשעתי.
אתה לפני ואני אחריך. משתדלת להפחית את הכאב על ידי כח
המחשבה.
ואתה, כאילו כדי להראות לי שהתגברת, התבוננת בי ובברכי השסועה
ואז באיטיות התיישבת ובאחת ירדת מהמיטה ונעמדת, במקביל למיטתי,
עדיין מתבונן בי. אפילו צעדת חצי צעד לקרוב אל מיטתי.
אמנם צולע, אך יציב ובטוח.
אתה יודע שכאבי כבד מכדי שאוכל לשאתו, ואני מרגישה פחות טובה
ממך. שעתך הסתיימה לפני שעתי ובכל זאת קשה לי להאמין שכל כך
מהר אתה יכול להעמד בכזה בטחון אדיש.
אני נשארת עם הכאב בעודך בתהליך החלמה מתקדם.
אני נכנעת לעליונותך ועיניי שבות אט אט אל המזרק עם החומר
הסגול שעל השידה. אתה קולט את מחשבותיי וכאות הסכמה אתה
מחייך.
אות ניצחון שנראית בעיניי כשחצנית. אתה לוקח את המזרק ואני
מרפה את גופי. אתה מחדיר החומר ישר אל פצעי ובכאב עז גומל אותי
כך מיסוריי, ממכאוביי.
אני מודה, אתה טוב יותר. ניצחת.