וכשאמות, אני מקווה שזה יהיה בשקט, ללא כאב. לפתע, בשנייה,
אפול ברחוב וגופי יידום לעד. מוקפת בהמון זרים שתוהים,
מבולבלים וייגש אליי אחד - צעיר, סטודנט להיסטוריה או לספרות.
יבדוק לי דופק, בנגיעה רכה, כמו שרק נפשות עדינות יודעות.
ובהבנתו החכמה ידע כי הגיעה שעתי. ויבדוק, יחפש בתיקי ויוציא
את מסמכיי. יסתכל בתמונה וישווה לחיוכי השקט. אני מקווה שחיית
חיים שלמים, הוא ילחש ואני ארפרף מעליו בידי - בדמותי החדשה,
והוא יבין, כמו שרק נפשות עדינות יודעות. ובינתיים ברחוב מהומה
- אנשים מפוחדים, מבולבלים וקול סירנה מרחוק קורא, מתקרב לגופי
המת.
ואני אביט ממעל מחייכת, חושבת כמה זה נפלא למות כך - בשנייה,
לאבד אחיזה ושליטה ברגע. וברגע מותי אהיה מאושרת כי אדע אהבה,
כי מגעו של המוות יעשה מה שמעולם לא עשה מגע אדם. ואם צעירה
תעבור עם בתה הקטנה והבת תשאל את אמה עליי, היא תסתכל ותענה
ברוך שקט, היא נרדמה לנצח - היא הלכה לישון ולא תקום, היא ישנה
ליד אלוהים. והבת תזכור אותי בחלומותיה, עד יום מותה תראה אותי
בחלומותיה כמלאך היושב ליד אלוהים, המשוטט על פני הארץ. וכך,
אמנע לנצח מתהומות השכחה.

יום הולדת שמח.