אני זוכרת איך פסענו כך
יד ביד בשדרה
וילד מהלך לידנו
בשולי הדרך
רומס בלוטים שנשרו
עירומים על הקרקע.

ודיברנו על הדבר החשוב ביותר
את אמרת בריאות
ואני אמרתי כסף
וכשמחית אמרתי
בהתחכמות של ילד
שתמיד אפשר לקנות מרפא
ועוד לא ידעתי
בכלל.

וצידי הדרך מתרחקים מן האמצע
כמעט פונים לדרכים אחרות
אני פוחדת להאבד
להתרחק ולא לדעת לחזור.
קרני אור של שקיעה
תבוסה משתקפת מהן כבר
וחיוכו של הערב אורב.

חוששת שתאבד לי
שביל הבלוטים מוליכך בדרך שונה
רק הרעש נותר כדי לאתר אותך

את עוצרת לחכות לו
וכשאני מסתובבת לאחור
המראה עוצר נשימה
כתמי אור וצללים
שברי בלוטים במקום
טביעות צעדייך

ושנים אחר כך
אני השוליים
ואלו שבריי

ואת,
צדקת.