הרגע שבו הצבא הופך להיות דבר קל יותר, זו השנייה שבה הראש
מצליח לדכא את המחשבות על הירוק חאקי, ועובר לשייט ברחבי
העולם. הרגע הזה מתקיים חצי שנה לשחרור. יחד עם שני חברים
טובים שעברו את אותו תהליך, מתחיל להירקם לו הטיול שזכה בכותרת
"גדול". ולמה גדול? כי איזה טיול קטן יכול לכפר על לילות בלי
שינה, על סיוטים של סירים גדולים שרודפים אחריך וצועקים
"ניקיון", על שמירות ועוד שמירות שמייצרות שעמום ומחשבות
שמחייבות בדיקת אינפנטיליות. ועל חבורות, בעצם ערמות של
טיפשים, שאומרים לך מה לעשות והכול תמורת שכר של 300 ש"ח
(במידה שלא איבדת קסדה, שאז אתה במינוס עד סוף השירות), ובונוס
של הבטחה מטכ"לית לפינוק של שש שעות שינה בלילה. בחצי השנה
שנותרה, אתה מקבל את שלושת הפסים, מה שמקנה לך מעמד לא רשמי של
סתלבט, של אחד שפה אבל בקרוב כבר לא יהיה. ולכן, גם הר(ח)"סר
מוח, שאמר לך מה לעשות, מגמיש עמדות כי הוא רוצה להימנע (ללא
הצלחה) מהיום שתפנה לעברו אצבע משלושת, או את המקור, מאחורי
גדר הבסיס.

הטיול עצמו מורכב משני יעדים מרכזיים - דרום אמריקה ומזרח
(הודו), שביניהם מתנהל דו קרב עתיק יומין על לבם של המטיילים.
ואתם בחרתם את החבילה ההודית שכוללת את הודו ושכנותיה הסקסיות
תאילנד ונפאל. מרגע השחרור ועד לאותה נסיעה מיוחלת, וזה במידה
ששם המשפחה שלכם הוא לא רוטשילד, מתקיים מרדף אחרי הכסף. בשל
ניסיון מועט באזרחות, אתה חוזר לאותן עמדות צבאיות של שמירה,
ניקיון ופיסחים שאומרים לך מה לעשות, בהבדל נסבל אחד או שניים:
מטרה ותשלום.
לאחר כמה חודשים קשים של עבודה, נצבר ההון המבוקש ומתחיל שלב
התכנון. השלב עובר דרך התבוננות בתמונות של האח הגדול, שלא
מחדשות דבר כי בדרך כלל חוזרת אותה תמונה: כמה חברים יושבים
במעגל, שיש בו חליל מוזר שפולט עשן, כשלכל משתתפי המעגל הבעת
פנים משותפת של פיגור שכלי מתקדם. בהמשך, נפתחים אטלסים (בכל
זאת יש בהם שימוש) שמובילים לשרטוטים ולמפות דרך.
כשנתיבי הטיול אושרו והועלו בכתב, מתבצעת בדיקת עלויות של
רכבות, טיסות ושאר פעילויות אקסטרים, ולראשונה מתוודעים
למושגים בסיסיים כמו טראק ומוצ'ילה. לקראת סופו של תהליך,
כשבידכם לוח זמנים מדוקדק לפרטי פרטים מתבצעת קנייה של ערכת
(מקגיוור) הישרדות באלפי שקלים, שכוללת מצפנים שרק המוכר יודע
איך להשתמש בהם, נעלי הרים, נעלי מקדשים, נעל שהופכת לקומקום
חשמלי במידה ונתקעת על סירה בנהר ובא לך תורכי קטן וכמה סוגי
סכינים כי מי יודע איזו הפתעה מערוץ הטבע מחכה בג'ונגלים.
בקיצור, ביום של הטיסה יש לך הר מירון על הגב ולידך שני החברים
הר תבור וגלבוע.
מיותר לציין שהפרידה מהמשפחה היא לא קלה, לפחות לצד אחד,
שמושפע מכתבות על מטיילים שחזרו מדמיינים שהם מגוון חיות עם
מיקוד על הדולפין. וכך, בתום החניקה המשפחתית ושבועת צופים לא
לחזור דולפין, הטיסה יוצאת לדרך ונמשכת קרוב ליומיים, משום
שבשביל שהטיול יהיה גדול, גם במובן הזמן, צריך לחסוך. ולכן, את
הדרך להודו העברתם מישראל עד לאדיס (אתיופיה) בסבבה.
נחתתם מותשים אחרי קרוב ל-14 שעות טיסה ושמונה ארוחות קלקול
קיבה באריזת טייק אווי לתחילתו של הטיול לבומביי הודו. כמו רוב
המטיילים הסקרנים לפני הטיול, ששמעו מבוגרי טיול גדול א', את
המילים: עולם שלישי, עוני, מצורעים והלם תרבות, התחברתם הכי
למשפט "לא תבינו עד שתראו בעיניים שלכם". והעיניים שלכם קלטו
כבר בכניסה, שפיקניק זה לא הולך להיות. בכל הספרים, שמתיימרים
להיות המדריך המושלם למטייל, לא נמצאה דרך פעולה לאלפי ההודים
שהקיפו אתכם במעגל ונעצו בכם מבטים כאילו הייתם הראשונים לבקר
בהודו. באותו הרגע, לא היה אכפת לכם שהטיול יהיה קטן ויעצור
לפני רגע השיא בעלייה למטוס ותחזרו לאותה חניקה משפחתית
אוהבת.
מבט בתרשים הטיול המדוקדק, שערכתם בתקופת טרום הטיול, הראה
מציאת רכבת לדלהי, שהיא תחנת המעבר לכל טיול מבוקש ואתם רציתם
צפונה לירוק. מבול ההודים והלם התרבות הוביל לשינוי הראשון:
הרכבת תוחלף במטוס הודי: איצ'יקידנה, פחית שתייה, בוטנים,
שעתיים ונחתתם ביעד השני דלהי. בדלהי לא היה שינוי ממשי בתמונת
המצב, חוץ מישראלים נוספים, פרות קדושות שהתערבבו בין כולם
ורחוב צר ששמו מיין באזר ששם מתרכזים רוב המלונות ומשרדי
הנסיעות.
אתם התמקמתם במלון שרובו אוכלס בישראלים למעט העובדים שלו,
שלושה במספר, ששיחקו בחילופי תפקידים של טבח, שוער בכניסה,
חדרנית וכו'. המפגש עם הלומי תרבות נוספים הרגיע אתכם במעט. גם
הארוחה "ההודית" הראשונה, ג'חנון עם ביצה, תרמו לעניין. ולאחר
יומיים, שאת רובם ביליתם במלון, וכמה טבילות אש קטנות ברחוב
הסואן, הגעתם לפתחו של משרד נסיעות, שם הועדפה הבחירה הפחות
משתלמת כספית של אוטובוס תיירים לצפון על פני אינטראקציה עם
המקומיים חובבי הצפיפות.
ביום הנסיעה חיכו שני אוטובוסים, זהים למדי, שהרכב האוכלוסייה
דומה בהבדל של פראיירים בדמותכם ששילמו יותר בשביל לעמוד במשך
קרוב לשמונה שעות נסיעה יחד עם "תיירים" אחרים שלא שמעו על
הפתגם והדרת פני תייר עייף. מה שרומם את המצב רוח, הוא הירוק
הטבעי-ציורי, שנשקף מחלונות האוטובוס, שהובילו למסקנה שאולי
בכל זאת פיקניק. האוויר הדחוס שהצטבר, ותחושת המחנק שקיימת עוד
מתקופת הצבא, נמוגו באוויר ההרים של צפון ששידר חופש.
מנקודה זו, ניתן לספר על כל הטראקים שבוצעו, על מסעות להרים
ופסגות שנכבשו וסיפורים מרגשים על מפגשים והיכרויות עם תרבויות
חדשות. אבל האמת היא שבכל טיול מתקיים לו אירוע מחולל, והאירוע
המחולל מתחיל באותו חליל מוזר, שראית בתמונות של אחיך, ובמשפט
הישראלי הודי "בום בוליאנט אנשים רוצים לעשן...?". האוויר
הצלול, קבלת הפנים והעפת התיקים והמחסומים לצדי החדר, יצרו
פאנל חברים ותיקים ו"ירוקים" ישירות למושג ישיבה. בתום ישיבה
חשובה של כמה שעות, נעלמו כל הדאגות, נעלם הרס"ר, נעלמו
השמירות, הסירים, נעלם הכסף, הלחץ, המירוץ להשיג, והתגלה השקט,
הצחוק, היחד, הכלום ואפילו "ראיתם " תמונה של דולפין מחובק עם
ההורים וכולם יחד הפריחו נשיקות לאוויר ומבלי ששמתם לב בוצע
מעבר מבוקר ללילה וסיפור על  תחילתה של ידידות מופלאה.
למחרת בבוקר גיליתם כרס קטנה שלא הייתה קודם ושנעלמו לכם
הסתימות מהשיניים, זכר להיכרות עם המושג מאנצ'יס. עפ"י הלו"ז,
הייתם אמורים לצאת לסיור רגלי של יומיים בכפרים אותנטיים עם
מדריך מקומי. המילה מקומי הושארה, רק שהמדריך הוחלף בחומר
ובמילת המפתח שתנחה את הטיול: מחר, או ליתר דיוק: מחר נחשוב על
מחרתיים... ה"ירוק" הממסטל של הטבע האט ושינה את המסלול ויחד
עם זה הדביק לכם חיוך מפגר לא מובן ששווה כל רגע. והסוף של
הטיול, טוב, הסוף אולי מחר... בום.