בוקר, אני מתעורר, פוקח עיניי ומסתכל,
ואין איש מסביבי, אין איש בחדרי.

אני מביט מן החלון, והרחוב, הוא ריק,
יש אנשים. לא אנשים.

דממה.
אני לבדי, לגמרי לבדי,
אני פוסע במסדרונות ביתי הריקים,
ואני יוצא את הבית,
רוח קרירה מעבירה צמרמורת בלבי,
השמש מעיקה על גבי.

אני עוצם את עיניי,
מקשיב לרחשי ליבי,
פוקח אותן ומביט לשחקים,
ואז אני מבין, אני לא לבד.

והאנשים, לא אנשים - אלה רק פרצופים.
והם אינם שומעים את הדממה,
הם אינם לבדם.