חשבתי שזה כבר לא יקרה לי... לכתוב שוב...
פשוט אצלי, כשטוב לי, אני חושבת שלכתוב את זה זה לא לעניין,
אני רוצה פשוט לחיות את זה, להיאחז בזה, כי אצלי אני יוצאת
מנקודת הנחה שזה ייגמר מהר.
אבל שנה וחצי לא לכתוב?!
אני כבר השתגעתי, אני התגעגעתי...
זה לא שהייתי מאושרת כל השנה וחצי הזאת, כי מוזר לי לחשוב ככה,
כאילו זאת קללה, כאילו בתפיסה שלי על העולם מישהו מאושר זה
חריג, זה שונה מהמצב התמידי... תפיסה קצת מעוותת, או שלא?
אבל אני חייבת להודות שהיה לי טוב כל השנה וחצי הזאת... ולמען
האמת עדיין טוב לי. רק הגעגוע לכתיבה שבר אותי...
בחיים שלי לא חשבתי שהאושר ימצא אותי...
כמובן שאני עזרתי לו... אבל לא דמיינתי כשפגשתי אותו... לא
העליתי על דעתי שהוא בחור כזה... בחור כזה... שונה מכל בחור
אחר שהכרתי.
אני חושדת שהוא באמת אוהב אותי, איזו אפשרות חדשה ומרעננת...
הוא ראה אותי במצבים שבחיים לא הייתי בהם קודם, תמך בי
כשהחלטתי לעבור את הניתוח ואמר לי שאני יפה כשפחדתי להסתכל על
עצמי במראה בזמן ההתאוששות. אני פוחדת שהוא אשליה, שהוא לא
אמיתי... שאני רואה רק מה שאני רוצה בגלל שזה מה שאני בדרך כלל
עושה... אבל שנה וחצי אי אפשר לזייף... ואם אפשר אז יש לו
כישרון משחק מעולה כך שבכל מקרה הוא יוצא מן הכלל... מי היה
מאמין עליי... אהבה? אבל לא מאלה שכבר כתבתי עליהן, מאלה שלא
צריך לכתוב עליהן בשביל לזכור אותן...
אני חושבת שהכי כיף בלכתוב עכשיו זה לדעת שאני לא כותבת על דבר
שאבד אלא על החבר שלי (כן, אני סוף סוף מרגישה את השייכות)
הנוכחי. טוב, כשהוא לא בצבא כמובן, חחח...
כן, זה קורה.