הבטיח משהו. שידבר כשיחלים. לדעתי הוא עוד מסטול. ובטח יושב
לו,
מסתלבט, עם חברים שלא בדיוק איתו. הדמיון בשעות נוספות.
וההזיות משכיחות ממנו את כל העולם, ובין היתר אותי.
וזה עצוב. הוא אבוד כמו מסריח בעולם הדפוק והמרוחק שלו. מסתכלת
עליו ורואה את הנער המעווט שפעם היה קרוב אלי. וכ"כ יפה.
השפתים הגדולות, השבירות, החיוורות אומרות לי - שהנה וכבר הגיע
הסוף. ואני עומדת מולו ובוכה. ומתחננת. מחבקת את הגוויה שפעם
היתה...
והוא מרוט וחלש ובודד. תלוי בעבר, בזיכרון ובסם. ובחצי עיניים
סגורות הוא מביט בי ובוכה. וצוחק. וממלמל לי מילות תודה - שכבר
אין לו סיוטים. והוא שוכב בפינה שלו בחדר. והשמש מאירה אותו.
הוא שפעם היה...
אני צריכה אותו. ואוהבת. וסובלת. כ"כ קרובה אליו ולא.
ואני בשקט עומדת מולו ובוכה. מתבוננת בו מתמסטל. ובוכה בשקט.
מחבקת אותו חזק. והוא הולך ונעלם לי. והעיניים ניסגרות, והוא
כמו מת נופל. ואני בורחת אל הים. מביטה אל המים. רואה אותו כמו
שפעם היה.
וצורחת.
מחר היא ימות.
מבטיחה.