הרופא ציווה עלי לשכב שבוע בבית.
אני מתעוררת מוקדם, כנראה עניין של הרגל. מכינה לעצמי תה ולחם
עם ריבה. הולכת לשכב על הספה, קרן שמש חורפית מבצבצת בין צמרות
העצים.
אני יכולה לשמוע את המולת היום מתחילה.
אני מביטה דרך החלון, נערים ונערות מגיעים לביה"ס. נערה אחת,
יפה במיוחד, מביטה על אחד הנערים בעיניים מעריצות. הוא מדבר
בהתלהבות והיא מחייכת בהסכמה. הם מתנשקים קלות, היא עומדת על
קצות האצבעות. הוא מביט בה, מסדר לה את השיער. נערה אחרת עוברת
על ידם, לבדה, גם היא מאוד יפה אבל עוד לא יודעת את זה. היא
מביטה בהם לרגע וממשיכה לצעוד לכיוון השער, מבטה נטוע עמוק
באדמה. אני מתבוננת בהם והלב שלי מתרחב. כאילו רוח הנעורים
הצליחה לטפס שלוש קומות, לחדור מבעד לחלונות ולשמיכה, ולעטוף
אותי לרגע.  
אני מתחילה לתכנן בראש את השבוע הבא. אני מלאת אנרגיה
בתכנונים, מתכננת כל דקה בקפידה. זה מרגיע אותי. שיט, נשפך לי
התה. אין לי כוח לקום להביא מגבת.
אני לוקחת חלק מהעיתון ומתחילה לקרוא בחוסר עניין. עוברת למדור
בריאות. יודעת שעדיף שאני לא אקרא, אבל לא מצליחה לעצור את
עצמי. סיפור על מישהי שלקתה בהרעלת מים והרופא מתאר בגאווה איך
הוא הצליח לטפל בה, כי זה טיפול שמצריך דיוק רב. אני מניחה את
העיתון על הרגליים. גם אני שתיתי אתמול הרבה מים. אני מתחילה
להילחץ. אבל זה היה אתמול. בשלב זה קול ההיגיון לא עוזר. מרימה
שוב את העיתון ומתחילה לקרוא. סימפטומים. אני זורקת את העיתון
הצידה. מותשת מהמחשבה על הנושא אני נרדמת.  
עברה רק שעה. הזמן עובר בעצלתיים. לפחות ניצלתי מהרעלת מים.
הכלב של השכנה לא מפסיק לנבוח. יש לו קול קטן וצפצפני בדיוק
כמוה. אני קמה לשירותים, מפילה את הכוס עם שאריות התה. אין לי
כוח להתכופף, מגלגלת את הכוס הצידה שלא תישבר.
בדרך חזרה לוקחת לעצמי תפוח וחוזרת לשכב על הספה. פותחת את
הרדיו, מתחילה התכנית שאני אוהבת. השדרן לא מפסיק לצעוק על
המאזינים. מישהי מתקשרת, טוענת שזאת שהטרידו אותה מינית אשמה
בכך, כי היא לא הייתה מספיק חזקה, כי מי יכול לדחוף לשון
למישהי לפה בלי שהיא תרצה. השדרן מתרתח, צועק עליה אמזונה
ומנתק אותה. רוצה להרים טלפון, לחזק אותו, את המתלוננת. אבל
אין לי כוח.
אני רעבה, ואין לי שום דבר בבית, לפחות שבא לי לאכול אותו. מזל
שיש שליחויות של אוכל. מתחילה לחשב את הזמן מהרגע שאני אזמין,
עד שיגיע האוכל, לוקחת בחשבון שזה חורף, עניין שמוסיף עוד
עשרים דקות לפחות לשליחות ומגיעה למסקנה שזה זמן טוב להזמין.
אני מתקשרת, עונה לי מישהי בחוסר סבלנות. אני מתחילה לפרט את
מה שאני רוצה, בקושי מצליחה להשחיל את המילה המבורגר והיא
עוצרת אותי. היא מתחילה לצחוק בקול רם, צועקת אל עבר חלל
המסעדה שנשבר היום השיא של השעה של הזמנת המבורגר, ועוד על ידי
אישה, ומסבירה לי שעוד מוקדם מדי להזמין, רק עוד שעה הם
מתחילים לקבל הזמנות לצהריים. אני מנתקת.

אני קמה למטבח, הרצפה דביקה מהתה שנשפך. פותחת את המקרר, מנסה
ללקט שאריות שיוכלו להצטבר לכדי ארוחה שלמה. שתי קציצות, חצי
פיתה, כף פירה, מלפפון רגיל וחמוץ, וחצי עגבנייה. זה מספק אותי
בינתיים.
אני מניחה את הצלחת על הרצפה, נשכבת על הספה, מרימה את הרגליים
למעלה. הכלב של השכנה שוב מתחיל לנבוח, רק שעכשיו השכנה חזרה,
והיא צועקת עליו שיהיה בשקט. הוא מנסה עוד קצת את כוחו  מולה,
אך הקול שלו לאט לאט גווע, עד שהוא משתתק. עוד נביחה אחת קטנה
והוא מפסיק לחלוטין.
שוב נרדמתי.
אני מתעוררת לצלילי שיר שמאוד אהבתי כשהייתי ילדה. הצוואר שלי
תפוס, אני עדיין שרויה באזור הדמדומים שבין שינה לערנות.
נוסטלגיה מתערבבת לי עם החלום, אני מתיישבת. עברו שלוש שעות.
החלום עדיין עוטף אותי.  העפעפיים שלי כבדות, ואני מרגישה
כאילו עטפו את הראש שלי בשקית פלסטיק גדולה בלי חורים לנשימה.
לאט לאט המציאות חודרת מבעד לשקית. חושך בחוץ.
אני קמה לשירותים, נתקלת בצלחת, אך היא דבוקה לרצפה ולא זזה.
אפילו הכוס הייתה יותר פעילה ממני, והצליחה להתגלגל מתחת לספה.

ניגשת למקרר, שותה מים קרים, מצליחה להתרענן קצת. אני שוב
רעבה. פותחת את המקרר בחוסר אמונה, אך מגלה כי מאחור מסתתר לו
גביע של יוגורט. אני שולחת יד בהססנות, מתפללת שהתאריך לא פג
תוקף, למרות שבתוך תוכי אני יודעת שבכל מקרה אוכל אותו. זה
עדיין תקף.  
הטלפון שלי מצלצל. אני צועדת באיטיות לכיוונו, נותנת לגורל
לעשות את שלו. אספיק אספיק, לא אספיק, לא אספיק. אני מספיקה.
עיתונאית. רוצה לראיין אותי איך אישה קטנת מימדים כמוני הצליחה
לבלום את הכניסה של המחבל למסעדה. אני מבקשת ממנה שתתקשר יותר
מאוחר. אני מאוד עייפה. היא לא ממש משתכנעת ואני נאלצת לנתק.
הטלפון מצלצל מיד שוב. אני כבר בכוננות, מוכנה לתקוף, אבל זו
דווקא שיחת טלפון מעודדת. אולי אני בכל זאת אקבל את הכסף מהקרן
למחקר שלי, ואני אוכל לעזוב את העבודה ולהתמקד רק בתזה. מרגישה
מעודדת, אני אוכלת את היוגורט בהנאה.  

עוד חמישה ימים ונגמר השבוע שציווה הרופא לנוח. אני נרדמת.