אבדון
כמוץ הנידף ברוח,
כזלזל שניתק מהעץ ונשר
ככיתוב בגיר הנמחק מן הלוח,
חש הוא פתאום מיותר.
כציפור שאיבדה כוון מעופה,
כילד הניתק מהוריו ואבד
כתחושת מלחיה של ספינה טרופה,
מצא עצמו לפתע... כל כך לבד.
והוא שהרים נישאים רמס ומחץ,
בסמכות קולו הנישא למרחק.
לא זועק עוד בטון אדיר ומרעים,
רק לחש בקע מגרונו הנחנק.
מי החיים מאימים להטביע,
את כל שנותר לו ואף את זה המעט.
ואין אוזן פנויה צערו להשמיע,
דבר לא נשאר לו כמעט.
29/7/2007 |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.