אני מחכה.
והזמן עובר.
הפחד משתק את חיי.
אלו לא חיים.
אני לא חיה
אני מכאניקה של החיים.
אני נושמת, אוכלת...
אין לי אהבה, אין בי אהבה.
אני נעשיתי אטומה,קרה,אגרסיבית.
עד כדיי אלימות ממש.
הבאתי לי חיית מחמד כדי להרגיש חיה. שזקוקים לי, שיש טעם.
אבל הכל מרגיש אנוכי.
אף לא אדם יוכל להבין את כאבי, להתייחס אליו.
אני הפסקתי לעבוד והכסף אוזל במהירות.
אני משקרת, חיי שקריים.
אין בהם אמת, אין בהם כבוד.
בעבר כשעשיתי מעשה אמיץ, במבט לאחור - פשוט נסתי על נפשי-למקום
הכי רחוק שיכולתי.
אבל מצד שני, עשיתי זאת, ולא התחבאתי מאחורי תירוצים נוחים ככל
שיהיו.
אני ממשיכה לחלום עליו בלילות, בימים.
כנראה מכיוון שאין לי חיי אהבה נוכחיים.
הבנתי שהעברתי הרבה זמן איתו. האם זמן זה רק" עבר" ולא יותר
מכך?
זמן שקרי גם כן? אהבה אנוכית? תשוקה מוחלטת?
אולי הגעגועים הינם חומריים בלבד, גנטיקה של הגיל, פרץ אחרון
של אנרגיה לפני שמערכות הרבייה יאבדו מכוחם, מפוריותם.
לא נראה לי, כנראה תוצר לוואי של שיעמום  הנקרא "חיי".
עד שאני אפנים ששום דבר לא יקרה, ואף אחד לא יבוא - שום דבר לא
קורה....
כבר לא אהיה כאן, חיי יעברו לנגד עיני בפיהוק, לא בפליאה,
בהערכה, בהערצה.
אני לא מעריצה את חיי.
לא כדאי לחכות למשהו שיאיר את עיניי. עדיף שלא, בדר"כ דברים לא
טובים גורמים לכך.
היה לי מספיק "דברים לא טובים" שיספיקו לחיים שלמים.
גם אם אמצא עבודה נוחה, עם תנאים הולמים - מה תהיה המטרה לכך?
העברת חיי בנוחיות?
צבירת הון שאולי לא אזכה להוציא?
כסף. כל ההתעסקות איתו מעצבנת אותי.רדיפת בצע.
אם זה ימצא חן בעינינו או  לא - זה מה שכולנו - רודפי בצע.
כסף בשביל ש...
ואנחנו לומדים בשבילו - שנים - ואנחנו מתחתנים בשבילו, אנחנו
אפילו מרמים והורגים, במיוחד הורגים בשבילו. גם את הקרובים לנו
ביותר.
אני מפטמת את עצמי כמו חזיר, מאביסה לגופי שטויות שאינני
צריכה, עליתי הרבה .
זה לא נוח. משקל עודף.
לא נוח לקנות איתו בגדים.
לא נוח למצוא איתו חבר/מאהב.
לא נוח להראות איתו בפומבי.
לא נוח ללכת איתו לים.
לא נוח להתעמל איתו.
הכל קשור יחדיו.
נוחיות וממון.
במונחים של היום.
אם יש לך מראה טוב - יחשבו עליך טוב,  אתה תהיה צעד קדימה,
לפני היתר
קרוב לוודאי שבידיך יהיה יותר ממון.
אם יש לך ממון, תוכל להשיג מראה טוב יותר וחבריך יהיו יפים גם
כן.
ואז? גם יחשבו עליך טוב, אבל כבר יש לך את שניהם - אז למי
איכפת?
השלב הבא הוא פיתוח העצמי, היכולות הפנימיות , המודעות שרכוש
ויופי עליהם עבדתי כה רבות - אינם הכל.
אבסורד קטן? החיים הם אבסורד.
וזה מה שנבין בסוף הדרך.
תרוץ נוח ביותר למה כדאי להמשיך לשבת ולהתבטל. תרתי משמע.
החיים שלי הם כמו כרטיס שלא נוצל, במבט לאחור אני אצטער. אבל
כשהוא היה בידי, בתוקף, עוד היה לי זמן, היו לי אפשרויות,
בחירות רבות ומגוונות.
טוב, אבל היה נחמד - לא?
היתה אהבה.
היתה משפחה.
אהבתי ונאהבתי. לזמו ארוך, לזמן קצר.
גיליתי דברים, מחוזות , אנשים איתם גדלתי, איתם הבנתי אנשים
אחרים.
בסופו של יום, ידעתי שקיומי כאן בר חלוף וכנראה שלא אחקק
בזיכרון הימים של העתיד.
והעתידים לבוא אחרי יתפסו את מקומי , החיים הם לנצח...
אולם לנצח איננו חיים.