הקפה הרבה יותר טעים פה, בנקודה הזאת, בכוס הזאת, בנוף הזה.

החלון הענק המוצב כמטר מולי מציג את הסקרין סייבר האהוב עלי.

בצידו השמאלי נגרר לו באיטיות מרגיעה MD 80 של חברת אליטליה,
במרכזו קצת יותר למעלה 747 של אל על מתגלגל לו לאיטו למסלול
ההמראה.

יש משהו מאוד איטי ורגוע בשדות תעופה, ואני אוהב להתמכר אליו.
אפילו למדתי מעט על סוגי המטוסים והיכולות שלהם.

גם כשהמטוס רץ על מסלול ההמראה במהירות שקרובה ל 600 קמ"ש זה
עדיין נראה מהנקודה שאני יושב כתנועה חלקה ואחידה, כרקדנית
המניעה ידה בתנועה חיננית, ואני מודה למעצבי נתב"ג 2000 שנתנו
את האפשרות לצפות במחזה הזה גם למי שלא אוחז בכרטיס טיסה.

בפעמים המעטות שיוצא לי לעלות על ציפורי המתכת המופלאות האלה,
אני מקפיד להגיע מוקדם יותר לשדה ובזמן שהמוני השוהים בשדה
רצים בין רכישת וויסקי לבושם אני מתענג על רגעי הזן האישיים
שלי.

גם כשאני בא לקבל מישהו מהשדה, אני בא מעט מוקדם יותר ומיד
מוצא עצמי עם קפה בקומה השלישית של אותו טרמינל, וכך גם עכשיו
שאני מחכה לו.

האי מייל שקיבלתי ממנו היה ענייני כדרכו, כמו שתמיד תקשרנו גם
אם עברו מספר חודשים טובים מהפעם האחרונה.

"הרכב במוסך, צריך טובה שתאסוף אותי מנתב"ג ביום שלישי ב
23:00, תאשר אם מגיע"

עם הלאקוניות הזאת זה מפליא איך שהוא הגיע לאן שהוא היום, אבל
אני משער שצורת הביטוי הזאת שמורה לי, משהו שנסחב עוד מימי
הצבא המשותפים.

כמובן שב21:30 כבר החניתי את הפולו המזדקנת בחן בחניון הענק של
השדה ועליתי למרומי הקומה השלישית לשתות קפה ולספוג קצת מהסטיה
האישית שלי.

השעה וחצי שנותרה לי עברה בנעימים, ועכשיו אני מביט בתמונה הכל
כך ישראלית הזאת של אנשים השבים ממה שמוגדר מעבר לים גם אם
נמצא שעה טיסה מפה.

ב 11 ועשרה אני מבחין בו משוגר מפתח אולם הנכנסים אל אזור
ההמתנה.

הוא הולך במהירות, דוחף לפניו עגלת מזוודות, עיניו סורקות
במהירות את העומדים לפניו כמו מכ"מ תקיפה של מטוס קרב.

כשהוא מאתר אותי, פניו מתרככות בשניה והוא מניע את העגלה
לכיווני.

חיבוקי טסטוסטרוני קצר ואנחנו נעים לכיוון האוטו שלי.

"התרככת " הוא אומר בחיוך המסגיר מעט לגלוג ומרטיט את בת
טיפוחי, הכרס .

"אני לא יכול להגיד אותו דבר עליך", לעזאזל, זה היה כמו לחבק
מקרר. " אתה עדין מתאמן?"

"לא פותח יום בלי" הוא משגר סיסמת פרסום מפיו וחושף שיני
קולגייט.

אנחנו נעים במהירות אל הפולו ודוחסים את התיק אל המושב האחורי
של האוטו.

3 דקות אחרי זה, כשאני משייט על נתיבי כביש מס' 1 לכיוון העיר
הגדולה, אני בוהה בריכוז באיירבאס של "אייר פראנס" ניגש
לנחיתה.

הוא מביט בי ומחייך.

"אתה עוד אוסף חוברות חירום של מטוסים?" הוא שואל

החיוך המבויש והילדותי שעולה לי מסגיר את התשובה.

הוא צוחק ומוציא מהתיק את חוברת נהלי החירום של צ'יינה
איילינס.

"אה" נפלטת לי קריאת הפתעה שמשאירה אותי בתחום הגיל 12.

הוא מניח את החוברת במושב האחורי בזמן שאני מודה לו.

כשהוא מסתובב חזרה הוא שואל

"עוד לא החלפת את הגרוטאה הזאת?"

"מה יש לי להחליף אותה, עדיין זזה" אני מתגונן.

"אחי זה אוטו לילדים".

"איזה שטויות, מה זה אוטו לילדים, אני עדין יכול לדרוס זקנים
עם זה"

"כמה זמן כבר יש לך אותו?"

"אתה יודע, מאז השחרור, 10 שנים"

"נורא דחוס פה ! אני לא סרדין! אני יצור אנושי! אוי האנושות!!!
" הוא זועק בהיסטריה מעושה "אולי תבוא איתי מחר, אני מכיר את
הבעלים של "פליקס פולקסווגן" ונחליף לך הערימה העייפה הזאת"

מה רע בפוליטו הקטנה שלי?

"אחי בינתיים הערימה העייפה הזאת לוקחת אותך הביתה במקום הג'יפ
המסוגנן שלך " המשפט משוגר מפי באופן תקיף מעט.

"טוב, לא צריך לכעוס" הוא נרגע. "אגב הביתה, אתה ממהר?"

"מה אתה מציע?"

"איזה דרינק, בקטנה, לא משהו מחייב" הוא עונה בחיוך

"מתאים". לא צריך יותר מידי שכנוע.

מעל לפארק הירקון שנינו מבחינים במשהו שמעורר זכרון ילדות
חלוש.

"גם בשעות האלה?" אני ממלמל לעצמי

"בטח, גם אני לפעמים", הוא עונה, כנראה ששמע אותי.

צמד הרצים בפארק כבר מעלם מעינינו

"אל תגיד לי שהפסקת לרוץ" הוא שואל בהתרסה

"מה פתאום?" אני משקר בהחלטה של שניה.

"אז אולי תעצור ונרביץ איזה קילומטר קטן" הוא שואל, זה לא שהוא
באמת רוצה לרוץ כמו שהוא רוצה להוכיח אותי.

אני משתדל להסתיר את הפאניקה ומנסה לחלץ את עצמי מהבור הזה "
אבל אין לי ביגוד מתאים"

את התשובה שלו, יכולתי למלמל איתו:

" שטויות יש לי בגדי ריצה בתיק." הוא לא משחרר.

בן זונה, אי אפשר לתפוס אותו לא מוכן.

"עזוב אני גם קצת חולה" אני אומר ומזייף שיעול לא אמין.

"טוב" הוא מחייך חיוך רחב וחוזר לבהות בחלון.

אני מתכווץ במושב.

-

עשרים דקות אחרי זה אנחנו באיזה פאב שהחברה מהעבודה סחבו אותי
פעם אליו.

הפאב קצת עלוב, הרצפה מעט מתקלפת ובאר העץ ידע ימים יפים יותר,
אבל הבירה טובה, הבארמנים נעימים והמוזיקה מושמעת בווליום
שמאפשר לנהל שיחה.

הוא מעוות מעט את פניו שאנחנו נכנסים, אבל לא אומר מילה.

עם בירות ביד אחת, סיגריה בשניה, ובקבוק וויסקי שזה עתה נפתח
לליווי על הבאר, האווירה כבר הרבה יותר ידידותית והוא מספר לי
על הפרוייקט בסין, על הכסף הגדול, על אורח החיים האינטנסיבי.

מעבר לחלון הפאב, על החומה של הבניין אני מבחין בחתול. די
שמן.

הוא מלקק את עצמו בקפדנות איטית.

אני מוצא את עצמי מרוכז בחיה הזאת .

מעבר לאזני חולפות מילים כמו, "פוטנציאל שיווקי עצום", "הוצאות
שינוע מגוחכות" "ורווח תפעולי מרשים" ואני חושב שלפעמים הייתי
רוצה להיות חתול או כלב.

זה לחיות בתחושות, לא במודעות גדולה מידי.

תחושה שאתה רעב, תחושה שאתה עייף, תחושה שאתה בסכנה...

בלי להתלבט בין המבורגר לפיצה, אלא לאכול כי יש אוכל.

טוב לך אתה מגרגר, רע לך אתה בורח.

ממצה ונוח.

המודעות המטמטמת מוחלפת בעמימות נעימה.

השיחה מופרעת בצלצול טלפון מטריד.

הוא עונה לשיחה ופניו משתנות לפנים שלו שכבר יצא להיתקל בהם.
פני ה-זעש"ב שלו.

אחרי 2 דקות הוא מסיים את השיחה ופונה אלי.

"זאת היתה הילה, אתה זוכר את הילה?" הוא שואל אותי עדיין עם
פני זעש"ב, מנפנף בסלולרי כמו חמאסניק לפני פיגוע.

"קשה לשכוח, החוטיני כמעט נפגש עם המחשוף, חוץ מזה אתה עם פני
הזעש"ב שלך ככה ששיערתי שמדובר במשהו כזה"

"זעש"ב?"

"זין עומד שכל בתחת, שכחת?" אני מחייך אליו

"אוי זה ישן, זה מהצבא, לא?"

"כן" אני עונה ושנינו צוחקים.

"מה היא רצתה?"

"מה שכולן רוצות"

הוא מצחקק ואני איתו.

שנינו לא שוביניסטים גדולים, אבל שים שני גברים בחדר אחד עם
בירה ביד ותוכל להוציא משפטים שיגרום גם לשמרנית ביותר לצאת
החוצה לשרוף חזיות.

מעניין אם זה עובד עם הומואים.

"שאקח אותך הביתה?" אני שואל אותו

"עזוב, יש לה מפתח וייקח לה איזה שעה, שעה וחצי להגיע" הוא
עונה ומפתיע אותי.

"מפתח?" אני מרים גבה "הייתכן שאני מבחין בניצני ביות קלים אצל
סוס הפרא?"

"טעמי נוחות בלבד ידידי, עד שאגיע הביתה היא כבר תהיה מוכנה
מבלי כל הסיפור של דרינק לפני ושאר ירקות"

על מה חשבתי. אני מגחך לעצמי.

"אתה עוד עם ההיא" הוא קוטע את המחשבה.

"כן, שני"

"נכון, סליחה, שני"

"בוא'נה, אתה איתה כבר מגיל 23 לא?"

"22" אני מתקן כמעט בלי קול.

"אבל מי סופר" הוא אומר ומגחך.

הסיפורים הישנים שכבר סופרו מיליון פעם (ועוד יסופרו מיליון
פעם) עולים.

המארב ההוא ב91, אני הצלתי לו את החיים הוא הציל לי את החיים.

התרפקות על עבר שאפילו למדבקת חיי המדף שלו פג התוקף.

סיפור רודף סיפור, וכל אחד מגובה בכוס מהבקבוק שלידנו שביחס
ישיר להתרוקנות שלו, כך גם המלאי שלנו של נושאים לשיחה.

מה עם זה ואיפה ההוא. ואת מי זה מעניין.

חודשיים אחרי זה השתחררנו וכל אחד יצא למירוץ האישי שלו.

שנינו משעוממים מעצמנו ומספרים את זה כאילו בפעם הראשונה.

הילה מתקשרת אליו שוב להודיע שהוא 5 דקות מהבית שלו.

ככה יוצא שבזמן שאני מספר לו על העבודה החדשה שלי הוא נע על
המושב בחוסר נוחות.

אני מגלה שאני גם ככה מספיק מגולפן.

מבלי שיאמר מילה אני מזמין חשבון...

מה שהתחיל בדרינק קטן נגמר בבקבוק של לה גוולין יוקרתי.

אני בולע את הרוק כשאני מגלה את הסכום.

הוא נוטל ממני את דף החשבון ושולף את הכרטיס הכסוף שלו.

"אני הצעתי אני משלם"

אני אפילו לא מנסה להתנגד.

"אתה מסוגל לנהוג?" הוא שואל בדאגה.

אני מגחך בזלזול .

צרור המפתחות שלי נופל על הרצפה.

הוא מחייך.

5 דקות אחרי זה, בבית הפרטי שלו אני מבחין בהילה יושבת בחצר
ביתו, כוס יין ביד, סיגריה בשניה והיא מפריכה עיגולי עשן
מושלמים בתאורת החצר הרכה.

היא יוצאת לקראתנו ואני מביט באותו ריכוז שהבטתי במטוס
האיירבוס שעה וחצי לפני.

היא מתכופפת ופותחת לו את הדלת, חושפת את מה שהטבע (או
הפלסטיקה) בירך אותה.

אלי היא משגרת חיוך קולגייט.

הוא שולף במהירות את התיק מהמושב האחורי, מניח בהפגנתיות את
השי הקטן שלו במושב לידי ושנינו נפרדים בשלום ענייני.

ובהבטחה שצריך לעשות את זה עוד פעם בקרוב.

בהתאם לתכנית הטיפולים של ה"פולקסוואגן טוארג" שלך אני מוסיף
לעצמי.

הם נכנסים מחובקים אל השביל המוביל לבית, אני בוהה בפס החוטיני
הדק הבולט מאחורי מכנסיה ואז בכתם כחול מטאלי בוהק בחניית הבית
במרכזו האותיות VW בלוגו המוכר.

אני פוצח בדהירה שיכורה אל עבר הבית שלי, חזיון פס החוטיני
מלווה אותי עד החנייה.

-

את הנעליים אני מוריד בקלות בתנועה אחידה ומיומנת, למטבח אני
מתנדנד קצת פחות בחן, ואת בקבוק המים אני מצליח להוציא רק אחרי
5 דקות מאבק עם עטיפת הניילון וסדרת קללות חרישית.

אני מתיישב בכבדות בכיסא המטבח ומוותר על השימוש בכוס בזמן
שאני לוגם יותר מחצי בקבוק ומטפטף לכל עבר.

אני שואב לתוכי את מעט האוויר שאני מצליח ומתרומם בגמלוניות,
מסוחרר ומתנדנד ועכשיו גם רטוב.

אני כבר אשנא את עצמי מחר.

כשאני מגיע לחדר השינה, אני נוחת על המיטה מבלי שאני טורח
להתפשט .

היא זזה קצת, מפנה לי מקום.

"איך היה", היא שואלת מתוך העולם הרך והחמים של חבלי השינה
עיניה נותרות עצומות.

"כרגיל, הוא היה צריך אותי, את נקודת הביקורת של סיפור ההצלחה
שלו, זריקת האגו הנדרשת."

"ונתת לו?"

"בטח", אני אומר, "בשביל זה יש חברים לא?"

"אתה חבר טוב", היא ממלמלת "מה היה התירוץ הפעם?"

"האוטו במוסך"

יש כמה שניות שקט

"אתה מסריח מאלכוהול" היא אומרת לבסוף, יותר לעצמה מאשר אלי
ומתהפכת, גבה מופנה אלי.

אני מתלבט אם לקום לצחצח שיניים.

לא, הם יעברו את הלילה.

היד שלי, כאיבר עצמאי לחלוטין מגששת מתחת לפוף, מאתרת את גופה
ועוטפת אותו בתנועה מורגלת.

היא נצמדת אלי .

כשעשרות פסי חוטיני קטנים מתפוגגים בחלל החדר, אני מוצא עצמי
מגרגר בהנאה.