המספרה של סנדו הייתה מאוד קטנה ומאוד ישנה, קטנה וישנה ביחס
לכל תקופת זמן בהיסטוריה. את כל שטחה ניתן היה לתפוס בשני
צעדים לאורך ושני צעדים לרוחב. מימין לכניסה, היו ממתינים
ללקוחות ארבעה כסאות קטנטנים ללא משענת ועם רגלי ברזל דקיקות;
מלפנים הופיעה במרכז הקיר דלת זעירה מעץ, דלת שהובילה אל תוך
ביתו הפרטי של סנדו, אך למעשה שימשה אותו לאחסון דברים בצידיה;
משמאל לכניסה, היו נטועים שני כסאות-מספרה ענקיים ומהוהים בצבע
אדום. כל מי שישב עליהם יכול היה לראות את עצמו מול ראי גדול
ועכרורי, ומתחתיו כיור. המספרה הייתה למעשה המשך דירתו של
סנדו, דירה שהתפצלה לשני חלקים לא שווים ואיכלסה את הקומה
הראשונה, קומת הקרקע, בתוך בניין בן שלוש קומות. מחוץ למספרה
היה תלוי שלט עבש ועתיק שנשא ארבע אותיות מרווחות: ס נ ד ו.
הייתה זו מספרה של איש אחד.

המספרה של סנדו הייתה מוכרת לכל תושבי שכונת ג' בבאר שבע,
לפחות לכל הגברים בשכונה הזו. סנדו סיפר גברים בלבד. מיומנות
ויצירתיות שדורשת תספורת נשית לא היו מנת חלקו, ואת הגברים
שהגיעו אליו היה מספר תספורת קונבנציונאלית ופשוטה. אחיי, שרון
ואופיר, היו פוקדים את המספרה בגפם. לעומתם, אני ואחי הקטן
רועי, היינו הולכים לרוב ביחד, ולעתים עם אבא. סנדו סיפר את
כולנו מיום היוולדנו, בדרך כלל התספורות היו בימי שישי. יום
שישי היה יום בלתי נסבל של ניקיונות בבית, כל האחים נרתמו
לשפשוף הקירות עם מברשות, לטאטוא החצר, להשקיית הגינה, לאוורור
המצעים, לניעור הספות - הדרך היחידה להתחמק מהניקיון שאמא
הייתה מכורה לו הייתה ללכת ולהסתפר. לאמא היה זה טבעי לשלוח
אותנו לסנדו דווקא ביום הזה, משום שיום שישי היה יום שבו גם
אנחנו היינו צריכים להיות נקיים וממורקים, כך למשל גם אם לא
יצאנו לבלות היינו לבושים בערב בבגדים לבנים ומגוהצים,
והאווירה הייתה אווירת חג.

ביום שישי התור אצל סנדו היה ארוך ובלתי נסבל. אנשים רבים היו
ממתינים מחוץ למספרה. כילדים, נגזר עלי ועל רועי להיות תמיד
האחרונים בתור. גם אם הגענו בין הראשונים, הרי שהמבוגרים שזה
עתה סיימו את יום עמלם קיבלו עדיפות ואנחנו מחוייבים היינו
להדור את פניהם. אמא אהבה את התספורות של סנדו משתי סיבות -
הסיבה הראשונה: הן היו זולות מאוד, המחיר לילד אמנם עמד על 15
ש''ח ואולם המחיר לילד של אייבי היה על סך 10 ש''ח. בתום מספר
חודשים היה אבא ''עושה חשבון'' עם סנדו, שהיה מנכה לו כמה
עשרות שקלים ומעגל את התשלום כלפי מטה.

הסיבה השנייה שגרמה לאמא לשלוח אותנו לסנדו הייתה העובדה שהוא
סיפר אותנו תספורת קצוצה, כמו שאהבה. תמיד לפני צאתנו מהבית,
אמא הייתה מדגישה בפניי חזור והדגש: ''תגיד לו אמא אמרה שיספר
אתכם קצוץ''. עלי להודות שאהבתי את התספורת הקצוצה - גם אם
הייתה לא פופולרית בעליל וגררה הקנטות מצד ילדי הכיתה והשכונה
- אך לעתים רציתי להשאיר קצת יותר שערות על הראש. היו פעמים
שביקשתי מסנדו תספורת אחרת, תספורת קצוצה פחות. במקרה כזה,
הייתה אמא מחזירה אותי את כל הדרך בחזרה אל סנדו. ''הוא לא
סיפר אותך בכלל, לא הוריד לך שום דבר, ממש לא עשה כלום'',
הייתה אומרת, ''לך אליו עכשיו, אחרת תצטרך ללכת אליו כבר בעוד
שבועיים''. נבוך וחפוי ראש הייתי חוזר אל סנדו: לא רציתי
שיחשוב שאני נעדר סמכות, שלא ניתן יותר להישמע לחופש הבחירה
שלי; לא רציתי שיתרגז ויותר מכל - לא רציתי שיעבוד שוב, לאחר
שביצע כבר את עבודתו.

ההליכה מן הבית ועד למספרה ארכה כ-15 דקות, אבל אני ורועי תמיד
הגענו לאחר שעה ארוכה. אחרי שיצאנו מפתח הבית וירדנו 17 מדרגות
עד לחצר, היינו קופצים מעל לקיר בטון שחצץ בין חצר הבית לבין
''החורשה'', מקום בו כילינו את רוב שעות היום. העיכוב הראשון
בדרך אל סנדו היה בחורשה, בדרך כלל לצורכי משחק גולות או סתם
מפגש עם חברים. העיכוב השני היה בגן ע''ש אלי כהן, שם התגלשנו
במגלשות, התנדנדנו בנדנדות ושיחקנו משחק כדורגל עם קבוצת ילדים
כזו או אחרת שהזדמנה למגרש של עפר עם שערים. בסופו של דבר,
היינו מגיעים למספרה, מביטים בתור הארוך, במגבות הקטנות של
סנדו שהיו תלויות בחוץ, מגבות שאבד עליהן הכלח, מגבות שביקשו
לשים קץ לחייהן, מגבות שמרוב שימוש וצריבה של השמש דמה מגען
למגעם של ניירות זכוכית.

הגברים שעמדו בתור - מכונאים, בנאים, סנדלרים, חייטים - נראו
כלאחר קרב. לבושים בבגדי עבודה מרופטים, פניהם מעוטרות בזיפים
ושערותיהן כחוטי ברזל שיש לעצב אותם בעזרת משחזה. הרבה פעמים
הגיעו למספרה מסוממים בני השכונה, שמעולמם לא שילמו לסנדו ולא
היה ברור אם הוא מספר אותם ללא תמורה מפאת הפחד שיפגעו בו או
מתוך חסד וחמלה. כל הממתינים בתור מעולם לא הביעו תחושות של
ייאוש וקוצר-רוח, רובם הכירו זה את זה והיו מדברים ביניהם על
ענייני השעה. היו אבות שהגיעו עם הילדים שלהם, דבר שהטריד עד
מאוד אותי ואת רועי: מצד אחד, ידענו כי אל לנו לערער על הנוהג
שמעניק פריבילגיה לגברים המבוגרים להסתפר לפנינו. מצד שני,
הילדים שבאו עם אבותיהם היו ילדים לכל דבר, ילדים כמונו, שווים
לנו בהיררכיה של ממלכת סנדו. על כן, העדפנו לבוא לסנדו יחד עם
אבא.

סנדו היה מקבל אותנו בלב שמח, שמחה שהסגיר קולו בלבד, משום
שהבעות פניו תמיד היו חתומות. גם כשחייך לא ברור היה אם מדובר
בחיוך או בתנועה בלתי רצונית שפקדה את שרירי הלחיים. הוא היה
שואל לשלומנו באותו הזמן שטאטא את כל השערות שעל הרצפה מאחורי
וילון. אני הייתי הראשון להסתפר בהיותי גדול יותר מרועי. כמו
בכל פעם, נעמדתי מול הכסא האדום, שעבורי כילד קטן, היה נראה
כיסא שאין גדול ממנו. סנדו היה מביא שרפרף עץ זערורי ומתקין
אותו על הכסא, כך שאוכל להיות מספיק גבוה בשביל שיוכל לספר
אותי. הייתי מטפס בזהירות על שרפרף העץ, שואף אל ריאותיי את
הניחוח המוכר של המספרה - ניחוח של משחת גילוח חריפה, בזמן
שסנדו היה מביא חלוק שחור ומשומש להחריד ועוטף איתו את כולי.

סנדו היה ישיש כבן שבעים. שיערו היה לבן, אך מלא. אבא תמיד
התקנא ברעמתו של סנדו, שלא הצליח להקריח. הוא היה אדם זקן
בגילו הכרונולוגי, אבל חסון ונמרץ מבחינה פיזית ומנטלית. סנדו
היה גבוה מכל לקוחותיו, לבש תמיד את אותן מכנסיים חומות, הרכיב
במשך שנים את אותן משקפיים מרובעות נושנות, ונעל את אותן נעלי
ספורט לבנות. במהלך התספורת, יכולתי לראות קווצות של שיער
נושרות אחת אחת לפי תורן על גבי החלוק השחור. ההרגשה הייתה
הרגשה של פריקת משא מיותר, הרגשה של טיהור וטוהרה. בתום
התספורת שארכה דקות מספר היה סנדו לוקח מברשת גדולה שבקודקודה
פקעת של חוטים לבנים ודקיקים, בעזרתה פיזר את כל רסיסי השיערות
שנותרו על פניי ועל עורפי. אף על פי שידעתי כי המברשת הזו עברה
על פניהם של לקוחות רבים, יכולתי לסבול את מגעה, מגע עדין
ואוורירי.

סנדו תמיד ניצל את הנוכחות שלי במספרה לצורך איסוף מידע. כל
הזמן שאל ותיחקר על אודות המשפחה, כאשר בין שאלה לשאלה היה
משחק עם תחנות הרדיו, שהיה תלוי על מסמר חלוד מט ליפול. גם אני
רציתי לשאול את סנדו שאלות שמעולם לא העזתי לשאול: האם משכורתו
אינה מספיקה לו בשביל לרכוש רדיו חדש ולשפץ את המספרה שהתחילה
להעלות ריקבון? האם הוא מחליף את התער בו הוא משתמש לגילוח
פיאותיי? האם נכונות השמועות שהוא ואשתו גרים ביחד אך בנפרד?
אהבתי להשיב לסנדו על שאלותיו, עצם העובדה שהוא קושר עמי שיחה
נסכה בי הרגשה של אדם בוגר שמדברים אליו בגובה העיניים.
איכשהו, תמיד גיליתי שהוא יודע עליי ועל משפחתי הרבה יותר מאשר
אני ידעתי.

בתום התספורת היינו ממתינים אני ורועי מספר שניות, סנדו היה
תוחב את ידו מאחורי דלת העץ ומוציא משם שתי סוכריות על מקל:
אחת לי ואחת לרועי. אז היינו נפרדים ממנו לשלום, מלקקים בשקיקה
את הסוכריות ותוהים האם הוא שב אל ביתו דרך דלת העץ הקטנה
שבמרכז הקיר, או שמא הוא יוצא מן המספרה ומקיף את הבניין שמצדו
השני ניצבת דלת ביתו. השימוש העיקרי של דלת העץ היה מקום מסתור
זמני למזומנים שקיבל סנדו במהלך היום, ככל הנראה כמענה לחשש
משוד אפשרי. אפשר לומר שיותר משחיכינו לתספורת, חיכינו
לסוכריות שבסופה. מבחינתי, הייתה הסוכריה סמל לאמון ולמחוייבות
הדדית ביני לבין סנדו. הבטחתי לעצמי שכל עוד יתמיד סנדו במתן
הסוכריות אני אתמיד לפקוד את המספרה כלקוח נאמן. כך היה סנדו
לדמות שפגשתי בה מדי חודש מן התספורת הראשונה ועד התספורת
האחרונה.

התספורת האחרונה הייתה בהיותי בן 17, בתום התספורת קיבלתי
סוכריה. ידעתי שהיא האחרונה רק חודש לאחר מכן כשבאתי להסתפר
שוב. החניתי את קטנוע ה''דיאלים'' המקרטע שלי סמוך לפתח
המספרה. עליתי את המדרגה היחידה שהובילה אל הכניסה וכשהרמתי את
הראש לראות את סנדו, ראיתי במקומו מודעת-אבל המכילה את שמו
בצירוף המילים: ''זכרונו לברכה''. סנדו נהרג בתאונת דרכים.

סנדו היקר, שידע עלי הכל ואני לא ידעתי על אודותיו דבר. סנדו,
שלעולם לא ישחק יותר עם תחנות הרדיו, לנצח לא ייתן לי עוד
סוכריות, לעד יניח את זוג המספריים שהפכו להיות גוף ללא נשמה.
לאחר שקראתי את מודעת האבל, הלכתי ושכבתי על מעקה בטון סמוך
למספרה. מול עיניי ריחף לו ים כחול של שמיים אינסופיים: עד
אותו רגע האמנתי במה שיש בין השמיים לארץ, אך מאותו רגע התחלתי
להאמין בשמיים, בחוסר הוודאות, במקריות, בביש מזל, בגורל אכזר.
סגרתי את שמורות העיניים בחוזקה וחיבקתי את סנדו מבלי להרפות,
יכולתי להריח את ניחוח גופו - ניחוח של משחת גילוח חריפה,
יכולתי להרגיש את חפיסת השטרות אשר גדשה את כיס חולצתו, יכולתי
להביט בזוג נעליו הלבנות. אני עדיין יכול. אבל לעולם לא אוכל
לטעום שוב את טעם הסוכריות שנתן לי סנדו. הטעם של חיי.