גלגלים מתקפלים, ואני נדרך לאחור
מעט של לבן, נבלע בתוך הרבה שחור
הייתי מוותר, אם רק יכולתי לבחור
או לפחות משתיק את הזקן, שלא מפסיק לנחור

לידי נח ילדון, בדרכו אל ההורים
ומעבר לספסל, מחובקים זוג צעירים
קומפלקס אנושי, בשמיים שחורים
זיעה קרה ורגש חם, מרחפים בין מעברים.

הייתי פה, והייתי שם, ובכל מקום אחר
אבל הלילה, כן הלילה, בעצמי אני חוזר

יש התקדמות ויש סרטים, אולי השחר יעלה
ובזרקור מעין כמותו, יאיר ויגלה
קומפלקס אנושי רדום, מתעורר לו משינה
הזקנה שממולי צוחקת, אולי סוף סוף היא מבינה

וזו שמביטה בי מאחור, לא יודעת שאני
מתבונן בה ומחייך, דרך החלון שמימיני
והחליפה שלידה, נראה כה מרוחק
מביט בנוף שבחלון, שלאט לאט נמחק.

הייתי פה, הייתי שם, ובכל מקום אחר
אבל הלילה, כן הלילה, בעצמי אני חוזר

האוזניים נאטמות, אך לא המוזיקה גרועה
אור סנוורים מחליק לאט על משטח ההמראה
גלגלים מכים בעוז, ומחיאות כף באוויר
איש המזוודות כבר שם, שב ומעביר.

יורד ומנופף, גם כשאין באמת למה
חושב, כמה זה טוב, להיות שוב על אדמה
מחפש את ההיא, אך היא כבר נעלמה
רק מעט לבן נותר, כמו גוף בלי נשמה.