את מסתכלת בתמונות
שנשארו על השולחן
מנסה לפתור את הפאזל שלנו
לפני שתיגמר השעה
ואני מביט בך מהצד
מלא הבטחות
לא יכולתי לומר אותן
בקול רם
כמו מישהו, שמודה לעצמו
אבל מפחד
ואת, לוקחת הכל ללב
כמה זמן עבר? אולי שנים
ואני לא יודע אם זה משנה
הרי החיים נמשכים,
רוצה לשאול אותך, מה יהיה
אם נתחיל לחיות בגיל ארבעים
האם נרגיש שהפסדנו משהו עד אז?
אבל אני
לא יכול להבטיח לך שום דבר
לא שיהיה לנו טוב
לא שניעלם מן הרע
אות קמה, מוזגת לעצמך כוס קפה
חוזרת אל התמונות
ואני כאילו לא שם
לא מודע לעצמי, לא אומר מילה
הייתי רוצה שתאהבי אותי כמו פעם
אבל לא יודע, איפה זה נמצא
ברדיו, שיר ישן
פעם היינו רוקדים,
היום זה עבר
ואני לא יודע
מה להבטיח לך
אחרי שכל ההבטחות, סיימו את הסיבוב
קם ללכת, אבל בתנועה של מישהו
שעומד ליפול
את כותבת ביומן, כמה מילים
לכולנו, השקרים הקטנים
ואני רוצה לשאול אותך
מה יהיה שנגיע לגיל ארבעים
האם אז נוכל להתחיל לחיות
ולא נרגיש מפסידים
אבל את, משתנה משנייה לשנייה
לרגע שוכחת, לרגע לא זוכרת מה שכחת
ואהבתי את השתיקות שלך
יותר מהכל
במיוחד שביקשתי, שתאהבי אותי כמו פעם
חשבתי שאת אומרת,בשתיקות שלך, את כל התשובות האפשריות
ורציתי שתאמיני, שאני רוצה להבטיח לך
שיהיה לנו טוב, ושהרע נגמר
אבל, לא יכולתי לומר מילה