במגדל גבוה היא עמדה, דמעות רבות בעיניה, תלתלי משי ארוכים
נופלים אל רצפת השיש המפוארת, והשמלה שלבשה הייתה היפה מכל,
נתפרה בשבילה על ידי תופרת הארמון שלה, שהתיימרה לקרוא לו בית.

בחוץ הכול שומם, שרוף, נורא. עשבים שוטים ושיחי קוצים מפוארים
עוטפים את המגדל בכל כיוון, והיא עמדה שם, ליד הצוהר הקטן,
נשמה את האוויר המפויח, והדמעות שוטפות את פניה של הקטנה.
כולם כבר התייחסו אליה כבוגרת לכל דבר, לפני שהגיעה למגדל
הגבוה, ממנו אין מוצא, היא הייתה לגברת, משרתים היו לה, אשר
השתחוו בכל הזדמנות שנקלית בדרכם, נסיכים אשר חיזרו אחריה,
ורצו אותה רק לעצמם, שתהיה לאישה יפה והגונה.
אבל היא ידעה בכל ליבה, שהיא ילדה קטנה, למרות שההורים אומרים
שהתבגרה, והנסיכים מנשקים את ידה, והמשרתים משתחווים לה
ופועלים רק על פי רצונה.
היא שנאה את כל המעמד, את השמלות, והשער המטופח, הכתר המטופש
שהכריחו אותה לנעוץ בראשה. לפעמים הייתה רוצה לברוח, להכתים את
השמלה היפה בבוץ רטוב, הוא יסמל את החופש שלה.
חופש, מילה שלפעמים היא אינה יודעת מה הגדרתה.
היא הסתובבה בחדר הקטנטן, מיטה יפה, ארון שמלות, מראה, רצפת
שיש מפוארת, הכול מתאים לנסיכה, "גם כשכולאים אותי מתייחסים
אליי בכבוד?" היא צרחה פעמים רבות כל כך אל המראה הגדולה,
"הסתכלי על עצמך, רק קצת! תראי מי את, מפלצת!" הלוך ושוב היא
הולכת, נמרצות, ואז במעגלים, והדמעות כבר צורבות את פניה
הצחורות.
"תפתחו את הדלת, תפתחו אותה!" היא דופקת על הדלת בכוחות
אחרונים, "אני רוצה לצאת."
לפתע קול חלש עונה, "אין ברירה גברת, את הסוררים צריך לחנך."
שתיקה קלה, "עכשיו, חכי, הנסיך המיועד לך, הוא ימצא את הדרך
להיכנס לכאן, ולהצילך."
היא התנשמה עמוקות, כמו חיה פראית, חסרת מעצורים, "אני לא
צריכה... אני לא צריכה עזרה! לא נסיך, לא משרתים... גברת יקרה,
פתחי את הדלת, אני רוצה להיות מאושרת."
"אבל זה גורלך." ענה לה הקול בקרירות, והמשיך משם הלאה.