ובברלין, בתחנה
רואים זוג זקן, פוסע לאט
אני מקשיב למאיר, באוזניות
עם הגב לים, עם הראש לשם
ואת מדליקה סיגריה אחרונה
בספר שאת קוראת
אין שום הבטחה
זוכר, איך שאלת אותי במונית
בדרך לשדה
ומה אם פתאום, נתאהב
לא ידעתי איך להסביר
למציאות יש כללים
אנחנו חלשים מדי
לא יכולים להפר אותם
ואת לחשת לי
אל תדאג
בדרך הביתה, נמצא סמטה קטנה
אף אחד לא יראה
שניצחנו
את מכבה את הסיגריה
וסוגרת את הספר
במקום אחר, היינו זרים
רק כאן בתחנה של ברלין
יש בנו משהו, כמעט ממשי
את צוחקת, אני לא מבין למה
באוזניות מאיר שר, על סואץ
ואני חושב, אם חזרנו משם חיים
למה בבית הקטן, מול הגינה
אנחנו מתים כל יום מחדש
זוג זקנים שואל אותנו
מתי הרכבת מגיעה
אני עונה, הם מודים, ושוב שתיקה
קם מן הספסל, והולך לאט
אפשר לחזור חזרה
אפשר לשכוח שכל זה קרה
עולים לרכבת, מתיישבים, מושב שמור
אני מראה לך, את הכיכר הגדולה
ואת מהנהנת בהסכמה
זה נראה נפלא
את שואלת אותי, אם התאהבנו כבר
ואני לא מצליח להסביר לך, שאין כללים למשחק
מרכינה את ראשך על כתפי
לרגע שוכחים, שאנחנו באמצע החיים
אני מכבה את המוזיקה, שמאיר מתרגם את דילן
נרדמים לאט ברכבת שיוצאת מברלין
בסוף היום, נגיע אל מקום, שבו נישבר שנית
כל הגימיקים נגמרו, גם הקלישאות הפכו טפלות
רגע לפני שאת נרדמת, את שואלת מה עכשיו
אני צוחק, ושואל
מה היה קודם, כנראה אותו דבר
בברלין, בעיר אחרת
את שואלת, אם התאהבנו כבר
אני לא יודע איך לומר לך, אז אני מחייך
נגיע הביתה ונראה, אני עונה
ושוב שומע את מאיר שר
עם הגב לים, עם הראש לשם