לשירן, הבחורה האחרונה


אני זוכר את הרגעים, כשהיא עוד הייתה איתי, שלי.
עוצם את העיניים ורואה את מה שהיה בינינו.
מביט בך ואת כבר לא.
לא מסוגל להסתכל לך בעיניים, בקושי יכול להעיף מבט.
לא, אני לא שונא ולא בורח, את האמת אני מתבייש.
מתבייש להסתכל ולראות את השפתיים, את כל מה שאומרות העיניים.
אני מפחד שזה ייצא לי, שאני לא אשלוט ופשוט אנסה שוב ואתאהב.
לא רוצה להתאהב, לא בך ולא באף אחת אחרת.
הסיפור איתה היה הדבר האחרון, הפרק האחרון של סיפור חיי.
אני רוצה עכשיו רק לעצב את הכריכה, לדפדף בדפים עם דמעות
בעיניים ולהפוך את העמוד האחרון. לקחת את הספר לדחוף אותו לתוך
מדף מאובק ולשכוח אותו לכמה שנים.
עכשיו כל מה שאני רוצה זה לשבת מול המסך הדומם הזה ולהסתכל
עליו, לראות אותו מחכה לי שאני אכתוב סיפור חדש. והוא מחכה
מביט בי עם פניו הלבנות והבהוב שתמיד אבל תמיד יהיה מוכן
בשבילי, שאני אתחיל להזיז אותו הנה והנה רק כדי לשפוך את מה
שעולה בנשמתי. הזעם שבקרבי, השנאה שבעיניי או האהבה שבלבי.
הסיפור הבא שלי יהיה הרבה יותר טוב מזה שנגמר.
אז איך מסיימים כאלה דברים? איך כותבים סוף לסיפור חיים? "סיום
של תקופה"? "הדבר הגדול הבא"? או "בריאה מחדש"? ת'אמת, אני
מעדיף לסיים את זה ככה :-)