כבר המון זמן שאני נלחם בו.
לפעמים אני מנצח במערכה ולפעמים הוא, אבל המלחמה לעולם לא
תגמר.
בהמון מקרים בא לי להגיד מספיק, די! שינצח ויכבוש אותי ושיגמר
כבר. ותמיד, תמיד יש בי את הרצון הזה לקום על הרגליים ולהמשיך
לא לתת לו את הסיפוק הזה, את החיוך שיתפשט על פניו כשהוא יבין
שהוא ניצח, לעשות לו דווקא!
אני לא אתן לו לנצח כמו בפעם ההיא לפני שנים. הוא ניצח ואני,
אני התמוטטתי, נכנסתי לסחרור שלא נגמר עד שפגשתי אותה, זאתי
שהרימה אותי, עצרה לי את הסחרור וכוונה אותי לדרך המלך.
היא נתנה לי תקווה היא נתנה לי נשק כדי להלחם בו.
החזקתי מעמד נגדו תקופה לא מבוטלת, איתה! ואז זה נגמר. והיא
כבר לא כאן כדי להרים אותי, כדי לתמוך. היא הלכה לחמש מישהו
אחר ואני נאלץ להתמודד מולו לבד. וזה קשה. כבר אין לי כח.
התחמושת אוזלת והמורל גם לא גבוה במיוחד, ואני לבד.
זה מה שהכי קשה במלחמה הזאת, שאני לבד.
ניסיתי לצרף לשורותיי אחרות וכשלתי.
הייתה אחת שכמעט הצליחה להכנס למעגל שלי ולעזור אבל אני מרוב
עייפותי מהמלחמות וחשדנותי בכוונות לא נתתי לה להכנס. אני
מאמין שהיא זאתי שהייתה יכולה להרים אותי שוב, להשתלט על
הסחרור ולכוון. ושוב היא הלכה. אני רוצה ומאוד מקווה שהיא
תחזור, שלא תוותר. שתהיה איתי ביחד במלחמה נגדו, נגד האויב
מספר אחד שלי... אני עצמי.