הם נסעו אל הגשר, במכונית - שלושה שוטרים ובלשית בשנות השלושים
לחייה, מאחוריהם אמבולנס לבן ואורותיו המהבהבים.
היום היה סגריר, עננים כהים כיסו את השמים והכביש היה לח,
כשיצאו מהרכב השקט והקור הכו בגופה של הבלשית, כבר שנכנסה אל
המכונית ידעה שמשהו בחקירה הזו לא רגיל, לא שיגרתי.
במקום עמדו שני אנשים, האחד מחזיק את פניו, כנראה מהחוויה
הטראומטית שעבר.
פמלייתה של הבלשית עמדה סביבה, השקט המשיך לשרות על המקום, "מה
ראיתם?" הבלשית שאלה, מנסה להשוות לטון דיבורה אדישות
סמכותית.
"גבר צעיר, בסביבות גיל עשרים. " אחד הצליח להוציא מפיו לאחר
שהייה.
"נסענו עם המכונית על הגשר ומצאנו אותו שרוי שם, חשבנו שדרסנו
אותו אבל אז ראינו את האקדח..." האדם אשר כבש את ידיו בפניו
שיחזר את חוויותיו במהירות מפחידה.
הבלשית לא התרגשה, היא פתרה מקרים גדולים ואכזריים יותר,
"הובילו אותנו אליו." היא ציוותה, והשנים מיהרו לשמוע
בפקודתה.
הם עמדו סביבו - גבר צעיר, שער זהוב, עטוף במעיל אפור ארוך,
שוכב על הכביש שוטט דם ואקדח בידו.
הבלשית הצטמררה, שוטר הבחין במבטה המזועזע ואחז בכתפה, מבטה
המבוהל של הבלשית נרגע מעט.
"שימו אותו באמבולנס, שוטרים, אני רוצה שתיקחו את חפציו ותבדקו
על הנרצח פרטים. אנחנו נברר מה קרה כאן." היא אזרה את כוחותיה
האחרונים.
"לא עלה על דעתך שהוא פשוט התאבד?" שאל השוטר שתמך בכתפה.
"שוטר, מלא את פקודתי." היא חזרה לעצמה.

רונה הירש נכנסה אל המשרד, גשם כבד ירד בחוץ.
רונה אהבה להיכנס אל המשרד, הריח שלו והאנשים שמתרוצצים בו,
מחפשים חקירה חדשה לפתור, איש חדש, אשם, שצריך להכניסו לכלא
גרמו לה להרגיש טוב.
רק במשרד היא חשה בטוחה.
רונה הייתה חוקרת המז"פ המושכת ביותר במחלקה, כך אומרים כולם,
אבל היא מבטלת את הדברים ולא מתייחסת אליהם כלל, היא כבר לבד
יותר משלוש שנים, וטוב לה עם זה.
רונה נכנסה אל חדרה וסגרה את הדלת, כל פעם שסגרה אותה הרגישה
כאילו היא מנותקת מהעולם, פתאום כל הרעש וההמולה בחוץ היו
נעלמים והיא הייתה לבד עם המחשב.
היא שנאה לסגור את הדלת, אבל ידעה שבלי השקט היא לא תוכל
לעבוד.
מאז הקשר עם דרור היא מפחדת להיות לבד. עדיין שורר בה הפחד הזה
שהוא ייכנס ויתפוס אותה בידיו הגדולות, יצמיד אותה אל השטיח של
המשרד הישן והאהוב שלה ויחריב אותה, כמו פעם, ייקח פיסות
מנשמתה ויקרע אותן לגזרים.
כל פעם שהמחשבות היו מתרוצצות לה בראש היא הייתה משננת לעצמה
כמו מנטרה - "דרור כבר מזמן בכלא, זוכרת? את הכנסת אותו." רונה
בחרה להיות חוקרת מז"פ רק בגלל זה, היא רצתה את הקשרים בשביל
להכניס את המנוול לאיזה חור לתמיד.
דלת חדרה של רונה נפתחה בפתאומיות, "רונה, יש לך זמן לעבוד על
חקירה חדשה?"
"על מה מדובר?" היא ענתה בטון האדיש שלה.
"מצאו גופה על גשר, קרוב לכאן. השוטרים מוכנים לנסיעה."

הבלשית נכנסה אל חדר ניתוח הגופות.
"מצאת משהו?" היא שאלה את המנתח שעמד שם.
"פצע ירייה בראש." הוא ענה ממושמע, הוא ידע שאין להתבדח עם
הבלשית.
"לא מעבר מזה?" היא שאלה, מנסה להוציא פרטים, לא ייתכן שהוא רק
התאבד.
"שום דבר."
"ומה עם המעיל שלו?"
"מצאנו שערות בהירות של אישה, אנחנו מתכוונים לקחת אותן
לבדיקה, אולי נמצא למי הן שייכות."
"ובכיסי המעיל? שום מידע משמעותי?"
"פתק עם כתובת." הבלשית שמה על ידיה את כפפות הגומי הלבנות
ואחזה בכתובת, "ניסע לשם בבוקר." היא אמרה נחושה ויצאה מן
החדר.
רונה נסעה הביתה לאחר יום מפרך, מראה הגופה של הבחור הצעיר
הסעיר אותה, היא לא הבינה למה.
היא עובדת במקצוע חמש שנים, היא חקרה כל כך הרבה מקרי רצח ואף
אחד מהם לא השפיע עליה כמו זה, "אולי זה בגלל מזג האוויר."
תהתה.
רונה נכנסה להתקלח, שוטפת את עצמה מהמאורעות של היום, מלטפת את
הצלקות שהשאיר בה דרור עם הסכין שדקר אותה פעם כשהתרגז.
רונה לא נגעה בהן במשך חמש שנים עד עכשיו, משהו בחקירה הזו
הסעיר אותה, היא ידעה שזה קשור למעשים של דרור, זו לא סתם
התאבדות.
רונה נכנסה אל מיטתה ועטפה את עצמה בשמיכה הכבדה.

אניה צ'רניאק סחבה עגלה עמוסה במזוודות לעבר היציאה משדה
התעופה, היא ברחה משם - מרוסיה והחליטה להתחיל את חייה בישראל.

היה לה קשה שם בארץ המקוללת, בעיקר בגלל אבא שלה. אבל עכשיו
היא הגיעה לג'ני שלה, החברה הטובה ששכחה אותה קצת בשביל
העצמאות שלה.
אניה הולכת לפתח לעצמה עצמאות, בדיוק כמו ג'ני.
"אניה! הגעת!" אניה הסתובבה וראתה אותה, ההתרגשות אחזה בה,
"ג'ני! בכל זאת זכרת." היא רצה אליה בנעלי העקב הגבוהות וחיבקה
אותה, חיבוק שחיכתה לו כבר המון זמן.
"אז איך הייתה הטיסה." ג'ני שאלה אותה בשפה שהיא רוצה לשכוח.
"אל תדברי אליי בשפה הזו. הטיסה הייתה בסדר, אבל את יודעת,
האוכל הנורא שמגישים בטיסות אף פעם לא עשה לי טוב." אניה ענתה
לה בעברית שוטפת.
"איך למדת כל כך מהר?" ג'ני צחקה.
"מהמצוקה." אניה הניחה על פניה חיוך מריר, ג'ני השתתקה, "הם
יודעים שאת פה?" ג'ני שאלה כשהלכו לעבר המכונית.
"וגם אם כן, הם לא יחפשו. הם מאסו בי ג'ני, בגלל זה התעללו בי
כך."
"אבל הם ההורים שלך."
"הורים לא מתנהגים לילדים שלהם בצורה כזו." אניה אמרה בכאב
וחנקה את הדמעות.
הימים לאניה בארץ היו קשים, התואר שהשלימה לא התאים לארץ,
ובגלל זה הייתה צריכה להסתפק בעבודות בזויות, כפי שכינתה אותן.
כל בוקר הייתה נוסעת באוטובוס אל המפעל המטונף, היא אף פעם לא
דיברה עם העובדות, לא צחקה, לא חיה.
היא עבדה בלבד, לא מעבר לזה.
בערבים הייתה מתיישבת עם ג'ני על הספה הקטנה בביתן המשותף,
מחבקת אותה בצער ובוכה, מוציאה את כל התסכולים שלה על המנהל
המנופח והעובדות החצופות, היא לא הייתה רגילה לתרבות הזו.
"אניושקה, את עוד תסתדרי, אני מבטיחה לך. את תרוויחי את הכסף
בשביל התואר ומשם הדרך קלה. עוד קצת, בשבילי, תחכי עוד קצת."
ג'ני ליטפה את שערה הבהיר והארוך של אניה לאיטה, מנסה לטשטש את
השריטות העמוקות של חייה.
בשנה האחרונה הכול השתנה, ג'ני מצאה לה איזה דורי - סטודנט
מבטיח לקולנוע שהפך להיות בן זוגה לחיים. הם היגרו להם לניו -
יורק והשאירו את אניה עם הצרות שלה, אניה הפכה להיות אדישה
וקרת  רוח יותר לצרותיה, פניה הפכו קפואות, חוסר הרגישות היה
ניכר בה תמיד.
"היי, הכול בסדר?" אניה ישבה בתחנה, מחכה לאוטובוס שיחזיר אותה
הביתה, גבר בגיל העשרים יושב לידה, היא העיפה בו מבט, העיניים
הכחולות שלו הציפו בה חום שלא הרגישה כבר המון זמן.
"כן, אני סתם עייפה." היא ענתה בקרירות.
"ולמה את עייפה כל כך?"
"העבודה בעיקר, החיים המטורפים האלה." היא לא ידעה למה, אבל
משהו בו נתן לה את האפשרות להיפתח אליו, היא הייתה בטוחה שזו
הבדידות.
היא מצאה את עצמה מדברת עם הבחור הצעיר על הכול, אפילו על ג'ני
ודורי המאושרים שכבר מזמן שכחו ממנה, על המפעל ועל הקושי
בישראל, "ברוסיה כבר מזמן הייתי יכולה להיות איזה דוקטור
לפיזיקה, או אפילו מורה. תסתכל עליי עכשיו."
לפני שירדה מהאוטובוס, הבחור הצעיר ביקש ממנה את מספר הטלפון
שלה, היא כתבה אותו ללא היסוס על כף ידו של הבחור, היא לא
התנגדה לחברה.
הוא הבטיח שיתקשר והיא לא האמינה, מי ירצה מישהי כמוה - רוסיה,
שעובדת במפעל ישן ומרוויחה פרוטות לחודש.
אחרי שבוע, כשהיא כבר שכחה, הוא התקשר.
הוא התנצל על שטלפן לאחר כל כך הרבה זמן, "זה בגלל הלימודים."
הקול שלו העביר בה רעד נעים.
"מה אתה לומד?" היא התעניינה.
"תואר ראשון בביולוגיה."
"אני למדתי פיזיקה, שם ברוסיה."
"כן, אני יודע, סיפרת לי." היא צחקקה והוא אחריה, "אז מה דעתך?
שניפגש לקפה מחר?"
"כן, כן. בטח." אניה הייתה מאושרת.
אניה פגשה את אריק בבית קפה ומיד התאהבה בו, הם דיברו עד השעות
הקטנות של הלילה על כל נושא שבעולם, הוא הסיע אותה אל הבניין
שלה במכונית היפה שלו ובסוף הערב נישק את שפתיה באהבה.
היא ידעה שהוא בשבילה.
שישה חודשים לאחר מכן אניה מכרה את הדירה הקטנה שלה ועברה לגור
בשלו, היא ידעה שזה מהיר מדיי, אבל החליטה לעשות הכול בשביל
לקדם את עצמה. אריק פינק אותה, הוא קנה ועשה כל מה שביקשה ממנו
ולא ביקש חזרה דבר.
ערב אחד אריק חזר כועס, אניה פחדה מהכעס, היא ידעה שאם מישהו
כועס זה לא נגמר טוב, היא חשבה על אבא שלה והתחילה לרעוד.
אריק ישב על הספה והעביר תחנות במהירות, היא הכירה את המעשים
האלה, הזיכרון המטושטש הוביל אותה אל בית הוריה, אל הצעקות
והמכות שרק רצתה לברוח מהן.
היא התיישבה ליד אריק והסתכלה עליו, "אריק, מה קרה?" היא שאלה
בנינוחות וליטפה את שערו הזהוב.
"אני כועס." הוא הדגיש כל הברה אשר צרבו בליבה של אניה,
הזיכרון רק הלך והתבהר עוד יותר.
"על מי?"
"עלייך."
"עליי? מה עשיתי?" היא נשארה רגועה, הוא שתק, ידו רק מגבירה את
העוצמה על כפתורי השלט, אניה קמה בזהירות.
"את בגדת בי, נכון?" הוא הסיט את מבטו ממסך הטלוויזיה ושלח
אליה מבט נוקב, זה היה המבט של אבא שלה, היא כבר ידעה מה הולך
לקרות עכשיו.
"אוי אריק, איזה שטויות אתה מדבר? לא יצאתי מהבית."
"אני ראיתי אותך, ובאותו בית קפה שיצאנו אליו פעם ראשונה. איך
את לא מתביישת?" הוא קם ממקומו והתקרב אליה.
אניה הרצינה, "אריק, אתה יודע שלא הייתי עושה דבר כזה, לא לך,
אני אוהבת אותך אריק."
"את מופקרת אניה, אני לא יוצא עם מופקרות!" הוא צווח וסטר לה.

אניה מצאה את עצמה על הרצפה, מעורפלת, כשהתאוששה מעט היא הביטה
אליו בעיניים נוצצות מדמעות, מבטו של אריק התרכך, "אניה..."
אניה לא הגיבה, היא קמה לאיטה והלכה לעבר חדר השינה, כשנכנסה
אליו נעלה את הדלת.
"אניה, אני מצטער." הוא דפק קלות על הדלת.
"לך מפה!" היא אמרה בתקיפות ושכבה על המיטה, מכורבלת בשמיכות,
הסיוט שברחה ממנו חזר אליה.
"אבל אני באמת מצטער אניה, יכול להיות שראיתי מישהי אחרת." הוא
המשיך לדפוק על הדלת, בהדרגה הדפיקות התחזקו.
"אריק, היום אתה ישן על הספה."
"למה?"
"כי אני לא רוצה לדבר איתך."
אניה חוותה את הסיוט מחדש, כמעט כל חודש היה אריק מוצא איזה
תירוץ להאשים אותה בו ולא משנה כמה הייתה מנסה לרצות אותו הוא
היה מכה אותה בחוזקה, כאילו הייתה בובת סמרטוט שבה נהג להתעלל,
מיד לאחר מכן היה חוזר לעצמו ומתנצל.
אניה הייתה חלשה, תמיד סלחה לו.
במלאות שנה להיכרות של אניה עם אריק - אניה החליטה לעזוב, זה
קרה לאחר שאריק השאיר לה פנס בעין בגלל ששכחה לעשות כביסה.
היא אספה את כל הבגדים שלה במהירות והכניסה אותם למזוודה
גדולה, שוב היא הרגישה כאילו חזרה אחורה ונזכרה ביום שעברה
מרוסיה לישראל.
היא ברחה מהבית בסערה, הפעם לא ידעה לאן תלך, הבית ששכרה עם
ג'ני כבר מזמן נמכר, כסף אין - אניה הרגישה אבודה.
היא הלכה ברחובות סהרורית, התהלכה בהם באיטיות, חסרת בית, חסרת
משפחה, לבד. היא נעצרה ליד ספסל בפארק חשוך, רגליה כושלות,
עיניה נעצמות.
"אניה, בוקר טוב. תתעוררי אניושקה." אניה פקחה את עיניה, אור
לבן סינור את הראייה המטושטשת אך לבסוף ראתה בבירור את דמותו,
"לא... לא!" הוא היה שפוף, ידיו האכזריות עטפו את כתפיה. היא
שכבה, ניסתה להניע את שרירה בחוזקה אך לא הצליחה, "אריק, אני
מבקשת ממך, תעזוב אותי!"
אריק התעלם, "אניושקה, יפה שלי. חיפשתי אותך בכל מקום, את
יודעת? לפחות היית משאירה פתק שאת ישנה על ספסל הלילה, הייתי
מבין."
"די אריק, די." עיניה דומעות, היא החלה לרעוד מהמאמץ לבריחה,
שום דבר לא עזר, היא הייתה משותקת.
"אל תתאמצי, את לא תצליחי לצאת מכאן." אריק חייך חיוך מטורף של
הצלחה, "את מבינה, גנבתי מהמעבדה שבאוניברסיטה חומר שישאיר
אותך כך לכמה שעות טובות, את לא תצליחי לזוז, שלא לדבר על
לברוח." הוא ליטף את פניה בהנאה, "הו אניושקה, את כל כך עדינה,
כל כך יפה. יש לי מזל שמצאתי אישה נהדרת כמוך. את כמו ציפור,
ברבור לבן ואצילי." ידיו עברו מפניה אל שערה הבהיר, "ציפורים
הן חופשיות." היא סיננה.
"לא כששמים אותן בכלוב. הביטי, הסתכלי סביבך." אריק הניח את
ראשה המשותק על המשטח החלק שעליו שכבה וזז מעט, אניה הניעה את
עיניה סביב, היא שכבה בתוך תיבה ענקית עשויה זכוכית, התיבה
הייתה תלויה באוויר לערך עשרה מטרים מעל פני האדמה.
"מה זה? מה זה המקום הזה?"
"זה אניה, הבית החדש שלך. כאן תאכלי, כאן תשתי, כאן תחיי.
לעולם לא תצליחי לברוח. החכמה שלך לא תעזור לך בזה." הוא
התרומם והביט עליה מלמעלה, "אני אלך עכשיו, אשאיר אותך בכדי
שתכירי את הכלוב, תתרגלי אליו." הוא פתח את הדלת של הכלוב
בעזרת מפתח וירד בעזרת סולם, "חבל שניסית לברוח, היינו יכולים
להישאר מאושרים יחד."
"אריק! אריק... אל תלך! אני מתנצלת, אני אשמה, קח אותי הביתה!"
היא בכתה וצעקה אליו, אבל הוא רק צחק.

רונה התעוררה בבהלה, היא ניסתה להבין איך חלמה חלום נוראי
שכזה.
"זו החקירה, אני יודעת את זה." היא מלמלה והחלה לטלפן במהירות
מהטלפון שליד מיטתה, "עמוס אתה ער?" היא שאלה במהירות,
מבוהלת.
"בלשית, בוקר טוב." הוא ענה, הוא היחידי שהרשה לעצמו להתחכם
כאשר דיבר איתה, השאר סתם פחדו.
"זה לא מצחיק שוטר, חלמתי חלום שהבהיל אותי."
"על מה הוא היה?"
"על המתאבד מהגשר ועוד אישה. אני חושבת שהשערות שעל המעיל של
המתאבד הן שלה."
"ומה בקשר לכתובת?" הוא החל להסתקרן.
"נברר היום, אפגוש אותך בתחנה."
בשעה עשר וחצי בדיוק, נכנסו שלושה שוטרים ובלשית אל מכונית
המשטרה, מאחורי מכונית המשטרה אמבולנס מהבהב, ידיה של הבלשית
שלובות זו בזו בעצבנות, מה שלא תראה בכתובת הזו, זה יהיה
הפיתרון שלה.
הם עצרו מול מפעל נטוש, "זה המקום?" היא שאלה את נהג המכונית.
"זה המקום." הוא ענה לחיוב והפמליה נכנסה אל המפעל, עמוס הדליק
את האורות במפעל החשוך.
הם צפו במחזה מדהים, תיבת זכוכית תלויה בשרשראות מעל פני
האדמה, ובתוכם שוכבת אישה בהירת שער, עיניה עצומות.
צוות מגן דוד אדום עלה בעזרת הסולם המונח בקרבת מקום אל התיבה,
הם פרצו אותה בעזרת שבירה קלה והוציאו את הגופה השברירית אל
האלונקה.
"רונה, היא נראית ממש כמו ברבור." עמוס אמר משתאה, רונה הביטה
אליו בעיניים עצובות.
"רופא, מה קרה לה?" רונה נגעה קלות בזרועו של הרופא לפני שיצא
מהמפעל.
"מהסתכלות ראשונה, חנק."
"הוא חנק אותה?" היא שאלה מבוהלת.
"היא חנקה את עצמה."
רונה, לאחר זמן ארוך שלא ניהלה שום מגע עם גבר, התעטפה
בזרועותיו של עמוס השוטר והחלה לבכות.