סוג אחר של כתיבה. ניחוח התמימות. מבינותיה צצים ועולים נבכי
הלב המוכר, הישן, שאיננו עוד.

מכיוון שכל אדם ואדם מוצא לנפשו ההומה פסוק מתנ"ך להתגדר בו,
למען ישקיט את מצפונו הרוחני, יש המחזיקים בידם עניין לימוד
התורה כאמור בספר הנביא יהושע; "והגית בו יומם ולילה". יש
הנוקטים בידם עניינים של אדם לחברו ואישה לרעותה, ויש המצטטים
בשיבוש מה פסוקים מתנ"ך, ונדמה בעיניהם כאילו קיימוהו ראשו
ורובו. אך מכיוון שטעויותיהם חביבות עליי כל כך, נדמו בעיניי
כהללו הראשונים המקפידים לקיים, ולו דבר אחד הכתוב בספר.
דא עקא שסקרן הייתי על אותם הראשונים, שתפסו וקיימו אי מי
מהפסוקים השגורים יותר על לשונם של הבריות, אך מאידך אינם
מתקיימים הלכה למעשה ברבים. לצערנו, ולצער זולתנו.
יודע כל זב חוטם לצטט דרך הילוכו על פה: 'יהי כבוד חברך חביב
עליך כשלך', אך קיומו נתון כל כולו לפריבילגיות אישיות.
דרכם של בריות שנוהגות כלפי חברם בכבוד ויקר כל עוד עניינו
אינו עובר דרך רשות היחיד שלהם.
רצה הגורל ונכנס זולתו של אדם לפוש קמעה בחצר חברו מחמת טרחת
הדרך, סופו שיצא משם בבושת פנים במקרה המלבב, ובמקרה המשעשע
תמצא את שניהם שרבים זה עם זה כתגרי סחורה, העסוקים במקח
וממכר.
מעטים הם האנשים שיבינו אל נפש זולתם וישמחו במציאה זו הנקרית
בחצרם שלא כדין.
תרתי אחר האדם המראה כלפי חברו פנים שוחקות, ונמצאתי כובש פני
בקרקע בכדי לא להראות לגיטימציה להעלבותיו כלפי חברו, אשר רק
מכונה הוא כך בלשונו המושחזת היטב.
תרתי אחר המראה כלפי חבריו כבוד והדדיות, חשבתי שהנה מצאתי את
שאיוותה נפשי למצוא בבני האדם. היה זה איש חביב וחייכן על
כולם, הגר במרכזה של עיר, אוהב את הבריות ומקרבן לעצמו על ידי
דברי מליצותיו והלצותיו.
אך כשעיצבנוהו אדם אי פעם, מצאתי עצמי נס כל עוד רוחי בי מחמת
עצביו, שלו ישימו את לבם אליי כל הצורך, ויפגעו בי.

שנו חכמים ב'אבות' ענייני דרך ארץ, שקדמה היא לתורה. פרקי אבות
הללו אין נהוג לקראם כל כך כמו שנהוג לכותבם. להווי ידוע לכל
תלמיד מן המניין, כי כאשר יפריע את מורתו בעת שיעור חולין, מיד
יידרש להעתיק פרק מהלכות דרך ארץ הללו, למען ישכיל לדעת היאך
מתנהגים ובעיקר היאך לא מתנהגים.
רבו הם התלמידים המעתיקים דרך ארץ זו בכתב ידם, מעשה דפוס
קדום. אך אורחותיהם לא נשתנו ולו במקצת, מכיוון שהעתיקום. כך
יוצא שמופרע בין הספר יודע הוא את כל ששת הפרקים ב'אבות' על
בוריין, אך הולך בדרך כל ארץ מצרים, ומעביד את תלמידי ישראל
בפרך.
לא רוצה אני להוציא לעז על המורים הראשונים, שעשו ככל יכולתם,
בכדי להנחילנו אהבת אדם בכל מחיר.
לכן אספר מקצת מענייניו של אליהו, שמן הסתם לא נתעסק הרבה
בכתיבתה של דרך ארץ, אלא בקיומה.
'חביב הקהל', הייתי מכנה את אליהו זה כלפי עצמי וכלפי חבריי.
ולא שנשתהה לדבר עמי קמעה וכך ידעתי על אופיו. ההיפך, קטן
הייתי, וסימני ההיכר שלי היו השתיקה והביישנות, כך שלא נתעסקתי
יתר מכדי הצורך בענייניהם של הגדולים ממני, אפילו כיניתי אותם
בלבי בשמות חביבים.
כך עברו ימים כשאני צופה בעניין באליהו ששמץ של רגזנות ועצבות
לא נכנסו בו. לכל אחד היה מסביר פנים ומעניק טפיחת מילים טובות
המיועדת רק לו, הקטן לפי קוטנו והגדול לפי גודלו. סבלנות הייתה
לו כנהר חידקל המקיף את גן עדן. וגם אם בכל אופן דרכת במקצת על
עצביו העדינים, לא ירים עליך כל צעקה, או קול דממה דקה הגרועה
ממנה. לכל היותר יחייך לעברך, יושיט את ידו בנימוס וישאל
בהתעניינות: כאן נסתיימה שיחתנו? אי נעימות תפשה בכל חלקי גופו
של המציק התורן, ולא מחמת היראה, אלא מפני הכבוד ההדדי; ימשוך
עצמו לקרן זווית ויפסיק לפרוט על עצביו של אליהו. והיה אם לא
יצליח אליהו בתחבולה זאת לעשות את השלום, יסביר פניו לזה האיש
חזור והסבר עד שיעזבהו בפנים שוחקות.

נדמתה עליי במקצת התנהגותו של אליהו כהתנהגותו של הלל הנשיא
שסבלנותו נודעה בשער הרבים.
אמרו עליו שאין כל אדם ובריה יכולים לעמוד בפני סבלנות נפלאה
זו, ויהא זה האדם הקנטרן ביותר עלי אדמות.
פעם נזדמנו שני אנשים לפונדק אחד. שחו זה עם זה בטיבו של הלל
הנשיא, וסבלנות מופלאה זו. אמר האחד לחברו, מידה טובה היא אך
דא עקא גבול יש לה ככל העניינים, ואני בכוחי להעבירו על דעת
סבלנותו ולהרגיזו.
ענה חברו ואמר: אין בכוחו של שום אדם להיכנס תחת כנפיה של
סבלנות זו, להבינה אין דעתנו יכולה, כל שכן להפקיעה מידי
בעליה.
התעקש הראשון על דעתו בדבר יכולותיו להפקיעה. התעקש גם השני
והאמין שלא יוכל חברו להפקיע סבלנות זו.
בין כך ובין כך לעמוד כך אי אפשר, ולהגיע לעמק השווה היו
צריכים.
נתערבו ביניהם זה עם זה, והיה מי שתמצא דעתו צודקת הרי הוא
נוטל מחברו ארבע מאות זוז.
הלך הראשון והחליט: אני אקניטנו וארוויח את זוזי בעמל פי.
הלך לביתו של הלל הזקן בערב שבת שבו הכול עסוקים להכין צרכי
הלילה ומחר. עמד בחצר והחל צועק משל אין הוא יודע מה ומי היום:
'מי כאן הלל? מי כאן הלל?' כך בפשטות, ללא תואר ומשוא פנים.
הלל, שבאותה השעה חפף ראשו בחמין לכבודה של שבת, שמע את
קריאותיו של האיש. נתעטף בחלוקו, ויצא אליו.
אמר לו האיש: שאלה באתי לשאול.
ענה לו הלל במאור פניו: שאל, בני, שאל.
שאל אותו האיש: מפני מה ראשיהם של הבבליים אינם עגולים - אלא
צורת אליפסה להם?
ענה הלל ואמר: שאלה גדולה שאלת, בני. והתשובה לכך היא, מפני
שהמיילדות באותו המקום אינן בקיאות במקצוען כל כך, על כן
ראשיהם של התינוקות אינם עגולים כדרך כל הארץ.
נשתהה אותו האיש שעה קלה, וחזר ושנה מן קריאותיו הצעקניות: 'מי
כאן הלל? מי כאן הלל?' לא חלפו רגעים מעטים ויצא אליו הלל.
אמר לו האיש: שאלה באתי לשאול.
ענה לו הלל בסבר פנים יפות: שאל, בני, שאל.
שאל אותו האיש: מפני מה עיניהם של תרמודיים טרוטות, שאינן
מאורכות כשלנו, אלא עגולות?
ענה לו הלל: שאלה גדולה שאלת, בני. והתשובה לכך היא, מפני
שהקדוש ברוך הוא עשה עמהם חסד, כי גרים הם במקום משופע בחולות.
ואילו היו עיניהם מאורכות כשלנו, החול היה נכנס היטב בעיניהם.
נשתהה אותו האיש שוב שעה קלה, וחזר ושנה מן קריאותיו הצעקניות:
'מי כאן הלל? מי כאן הלל?' לא חלפו רגעים מעטים ויצא אליו
הלל.
אמר לו: שאלה באתי לשאול.
אמר לו: שאל, בני, שאל.
שאל אותו האיש: מפני מה רגליהם של האפריקנים רחבות?
ענה לו הלל הזקן: שאלה נאה שאלת. והתשובה לכך היא, מפני שדרים
הם במקום ביצות טובעניות, וחסד עשה עמם הבורא למען ימנעו מהם
רגליהם הרחבות מלטבוע באותן הביצות.
בסופה של תשובה נתייאש האיש מן הלל הנשיא, שעל כל שאלה ושאלה,
תשובה מוכנה לו כמונחת בכיסו, וקנטרו בדברים: שאלות הרבה יש
עמי אך מחמת שחושש אני שיעלה עליי רוגזך, נמנע אני מלשאול.
היטיב הלל עצמו על כיסאו ואמר: שאל, בני, שאל כל שאלותיך.
אמר לו האיש: אתה הוא הלל שקרוי בפי העם 'נשיא'?
אמר לו: הן.
אמר לו האיש: יהי רצון שלא ירבו כמותך בישראל.
אמר לו הלל: מפני מה אתה אומר כך בני?
אמר לו האיש: כי מחמת סבלנותך נפסדתי הרבה ממון. שנתערבתי עם
חברי על ארבע מאות זוז אם אצליח להעלות את כעסך.
אמר לו הלל: הווי זהיר ברוחך! כדאי הוא שתפסיד ארבע מאות זוז,
ואל יקפיד הלל על שום אדם בגינך. (בבלי, שבת, ל-לא.)

על כן היה נדמה לי אליהו זה במקצתו כהלל. ומדוע במקצתו אני
אומר? כי חוץ מסבר פנים יפות נדיר שהיה עליו תדיר, היה גם תם.
ומן הנמנע הוא שנשיא בישראל יהיה תם, אלא אם א-לוהיו בלבד.
כאמור "תמים תהיה עם ה'א-לוהיך". עם א-להיך היה תמים, אך לא עם
בני האדם, שאם לא נכלילם באחת, נאמר שמצויים בהם אף מיני
נוכלים ושרלטנים. ודרכו של נשיא העם לשופטם כצדק ולא להיכנע
לצחות לשונם המסנגרת על עצמם.
ומכיוון שכך אינו דומה אליהו להלל הנשיא בכל תכונותיו, אלא
בסבלנותו.
איש תם היה אליהו, ואף פעמים נזרקה בו כמין תכונת 'אינו יודע
לשאול', שעל כל דבר שתספר לו בטיבו בצחות הלשון, מיד יהנהן
בהסכמה, ולא יכביר עליך אף בשאלות הנשאלות מאליהן בפיהן של
הבריות, שאינם מאמינים זה לזה בכל עניין צריך באור.

תמותו זו הביאה אותו למעשיהם של האחרים, המקבילים להם לאותם
התמים.
פעם פגע בו אדם, נתן לו שלום והחזיר לו שלום, תוך כדי שהם
מחליפים ביניהם דברי נימוסין, שאל האדם הזר את אליהו, על
ענייני בניו ובנותיו. ידוע ידע האיש היטב שבת יחידה יש לו
לאליהו, אצילת מידות וטובת לב, אשר נשאה חן בעיני כל רואיה,
אשר הגיעה לפרקה, ולא מצאה לה טוב אלא שתיקה.
כמה שהפצירו בה הוריה על ענייני שידוכים, ככה שתקה.
הלך זה שמע שמועה ובא. החליט לנסות את מזלו, ולו בגלל צחות
הלשון שבה ניחן.
לפרנסתו היה עוסק בדברים שהשתיקה יפה להם ולבעליהם, מחשש
לחייהם החופשיים.
ומכיוון שכך, מעותיו מצויות בכיסו תדיר. כי כך הוא דרכם של
מתעסקי דברים שקטים, אומרים מעט, ועושים הרבה.
רצה הוא אשה בת טובים שתחפה בנוכחותה, ולו במעט, על מעשיו
השפלים, שעיקרם בשעות הלילה המאוחרות, שבהן בני האדם מצויין
בבתיהם, כשהם מכוסים בכנפיה של השינה.
כך בחסות שנתם היה עובר בית בית ומתרים אל כיסו אי אילו חפצים
יקרי ערך, מעט תכשיטים ומעט מרשרשים, ככל שניתן על ידי הזמן.
ניגש הוא לנושא המדובר, והבין לשמחתו שריקם לא ייצא מכאן, אף
שלכאורה למתבונן מן הצד ניכרים היו ניצני עקשנות בדבריו של
האב, שסירב לתת את בתו לאיש אשר יש עמו מן החיסיון.
מבין היה ההלך הזר בענייני נפש האדם דבר או שניים או כמה,
וזיהה מייד שאמנם יסרב האב מתוקף תפקידו למסור הסכמתו על עניין
השידוך, אך כמה שיסרב לא יעמוד מול עיקש ופתלתול כמוהו.
הגיע יום יום אל האב בדיבור על זה העניין. זה אומר לא, וזה
מפציר בו שוב ושוב באמתלות שונות, שטובת בתו בעצם טמונה כאן.
אני אמיד, אמר הזר, ובתך תחיה בטוב ובנעימים במחיצתי.
במה הנך עובד, לא שאל, כי כאמור יפה היא השתיקה לדברים אלו, קל
וחומר לאדם כאליהו ששתיקתו דרך דיבורו.

כשראתה הבת שמדובר באדם עשיר אשר ענייני קניות זולים בעיניו,
נסתנוורה מהצהוב הצהוב הזה.
אף שהייתה חכמה, שכנעה עצמה מינה וביה שאך מדובר באדם גומל טוב
לרעהו, ובוודאי אינו מספר על עיסוקיו משום שרבים הם, ויכלה
הזמן והמה לא יכלו. אולי נתנו לו בירושה מאביו המנוח, ואולי
שלח ידיו בנכסי דלא ניידי, וראה ברכה בעמלו. בין כך ובין כך
נשתכנעה ביושרו הנראה לעין ובדיבוריו הברורים לאור הנר.
החלה תוהה האחרונה על סירובו של אביה בפניו. מדוע לא נתרצה
לאותו זר וניגש להצעתו להשתדך עמי? שאלה אותו באחת הפעמים שבהן
הגיע שוב ההלך העקשן, ויצא בידיים ריקניות.
את רוצה להלך עמו, לכי. ענה בה אביה. אך אני אינני ממליץ לך על
כגון זה. מכיוון שאין דרכו של אליהו לחשוד בכשרים, והן במי
שטרם נודע שאינו כשר, לא חשף בפניה את חששותיו מעסקיו
המפוקפקים של האיש. לכן הסביר עצמו בלשון רמז, ואמר:
ולא שאני חושש עבורך מדי. אלא שנוהג לנו מאבות אבותיי שאין
משתדכים אלא עם אותם הנערים המוכרים לנו מקטנותם. כי רק כך
נוכל לעמוד על טיבם באמת, ולא יימצא בהם שמץ פסול חלילה.
שמעה הבת ולא קיבלה, אך סמכה על האיש שבעקשנותו הבלתי נלאית
יצליח לגרום לאביה להסכים בפה מלא להצעתו. ידע היטב על סבלנותו
ומאור פניו של אביה, שאינו מעליב אדם באשר הוא נמצא, גם אם
חשוד הוא על הימצאות במקומות אשר אין הדעת סובלתם.

וזאת אשר עמדה לו לרועץ. לכאורה יכל לסלק מעליו אדם זה בצעקה
אחת, ובציווי אחד, שלא תדרוך כף רגלו עוד בביתו. אך סבלנותו
וסבר פנים הנעים, מנעו ממנו לעשות כזאת בישראל.
לא חלפו ימים הרבה עד אשר מצא עצמו משכנע עצמו בטיבותו של
האיש.
ודאי שיהודי טוב הוא, חשב. אחרת לא היה מעוניין בבת ישראל
החסודה.
וכיוון שעשיר הוא, ודאי גומל חסדים וטובות לעם ישראל באשר
הוא.
לזולתו מתנהג בטוב, כל שכן שבטוב יתנהג באשתו.
על כן אסיר מפניי את הסירוב, ואסכים במלוא גרוני, כדי שלא אראה
כאחד הריקים שמסכימים ואינם מסכימים, ויוצאים קירחים מכאן
ומכאן. מכאן, כי בסופו של דבר העניין קיים בניגוד לרצונם.
ומכאן, שהרי יכלו לפחות להשים עצמם כשלמים עמו, ולחסוך לרעותם
צער, ואף על פי כן הראו פנים זועפות. לכן לבש עצמו פנים
שוחקות, ובישר לאיש, שהתרצה לבסוף, וכי מסכים הוא שייפגשו הוא
ובתו ויסכמו ביניהם עיקרי דברים.

לאושרה של הבת לא היה גבול, ואף אם היה שכזה, אין כל בריה
ובריה יכולים לשערו, על כן נפסוק מלעסוק בענייניה של הבת. רק
נאמר שוודאי הסכימה יותר מאביה, ולו מחמת הממון שאת עיניה
סנוור ואת לבה החכם הטה אחר הבל ורעות רוח.
ערכו את חתונתם ברוב פאר והדר, על חשבונו של האיש המתחתן. ולא
שחס האב על ממונו, אלא שלא נתן לו האיש להניח מכיסו ולו מעה
אחת. הכול על חשבוני, בישר לאב הנרגש, שלא יכל לעמוד בפניו
המתחננות לשלם מכיסי בעליהן.
עברו ימים, שבועות ואף חודשים, שבהם לא היה דבר המונע את השמחה
משידוך זה שעלה יפה, ממש כענבי הגפן בענבי הגפן, שדבר נאה
ומתקבל הוא, אמרו כולם.
קבעו את דירתם בעיר הסמוכה למקום מושבו של אליהו, והקפידה הבת
להגיע פעם או פעמיים לבית אביה, להעניק לו מעט נחת מאושרה,
שגבול היה זר לו.
ביום מן הימים הגיע החתן ובישר לחותנו שהם יעתיקו דירתם לחוץ
לארץ. ענייני פרנסה של מה בכך, הסביר לאב ההמום, שלסרב כבר לא
יכל, ואף אם יכל למחות, לא היה עושה זאת. ולו בגלל הטוב אשר
גמל אותו האיש, אשר נשא את בתו והרעיף עליה שפע הארץ.
להתעצבן על כגון זה מחמת שהרגיש מרומה קמעה, לא יכל מחמת שלא
ידע מן הסתם היאך עושים זאת בצורה משכנעת. כזה היה אליהו - אין
אדם אשר יזיזו משלוותו, יהיה אשר יהיה.
עכשיו גם ירעיף עליה שפע ארץ העמים, חשב האב בלבו, ואין זה מן
הנמנע שלא יבואו לבקרנו פעם בפעם. נפרדו הבת ואביה כשדמעות
בעיניהם וקבעו להם פרק זמן אשר ייפגשו בו, ולא רק בשמחות
כנהוג.
אטלפן אליכם מדי שבת בשבתו, התרגש האב ונזכר תוך כדי דיבור
שאפילו מספר טלפון לתקשר עמם אין לו.
בינתיים עד שנמצא מקום דירה, אנו נתגורר בבית מלון, לכן אין לי
לתת לך מספר הטלפון שלנו בנכר, הסביר החתן.
מיד כשנגיע - נתקשר, הרגיעה הבת, אני אתקשר בעצמי. אל תדאג,
אבא, יהיה בסדר. הבטיחה שוב ושוב, משל היה במוחה לדעת מה יהיה
ומה לא.

עברו חודשים והבת אינה יוצרת קשר עם אביה.
החל האב מצר על כך, על מה עוללה לו כך בתו? והרי שנים רבות דאג
לכל מחסורה, ואף מותרות לא חדל מלהעניק לה. מדוע היא משימה
עצמה כזרה לו?
יודעת היא היטב את שמו, כתובתו וטלפונו, כך שליצור קשר יכולה
היא בנקל.
לא ייתכן הוא שבלהט ההתרגשות השכיח ממנה בעלה את אביה, הסיט
מראשו מחשבת תם.
כנראה אינני חשוב לה כפעם, חשב האב המתוסכל.
כך עברו שנים מספר, עד שכבר נתייאש האב מבתו זו, 'סוררת' היה
קורא לה על שם שסרחה, והייתה לו לזרה. הפך ממורמר בגללה.
וסבלנותו, שהייתה אב ומופת לעיני רבים אחרים, פגה.
טעיתי בכך שהייתי סבלן כלפי המנוול, היה אומר בכל הזדמנות
שעלתה בפיו.
הייתי צריך לבעוטו בכל כוחי איך שהגיע לשלב הבלתי נסבלות
בעקשנותו.

כך הוא כוחה של מידה טובה שכמעט ואבדה מן הארץ. אף שיכולה
להחזיק עוד במעטים שמצאו לנכון לחבבה, הפכה היא כלי נשק במהופך
לניצולם של המתמרחים בה תדיר לטובת הכלל.