באחת ורבע בצהריים, לאחר שסיימה לשזור זר של שלושה עשר שושנים
צחורים להלוויה בקיבוץ עינת ושש שושנים אדומות ליום נישואין של
גבר בלי מיתרי קול, החל לפתע הסאמסונג של אפרת לזמזם את
הרינגטון של גבי שושן. בימים כתיקונם, הצילצול הזה היה משחרר
אצלה חירחורי צחוק בלתי נשלטים: "אז נקנה מאתיים גרם גבינה"?
מי לעזאזל כתב את זה ואיזה כדור ורוד שכחו לתת לו באותו
בוקר??? אבל אותו יום שישי לא היה יום כתיקונו, וגם חצי השנה
שקדמה לו לא היתה חצי שנה כתיקונה: הרינגטון הזה שייך לעומר,
לא לאף אחד אחר - וכבר חצי שנה הוא לא יצר איתה קשר.
כלומר: יצר קשר, בטח שיצר קשר, אבל לא בצורה ישירה: עורך הדין
האידיוט שלו התקשר לעורך הדין הפלגמאט שלה, היו להם שבע-שמונה
פגישות ברבנות ללא כל הכרעה, פלוס חליפת אימיילים מגעילה,
תוקפנית ועקרה - כמו חיי הנישואין שלהם, אם מתעקשים להתפייט.
אבל מאז שעומר עזב את הבית ושכר את החושה ההיא בכפר ויתקין, עם
כל המריבות והדמעות והבלגאן, על כלל אחד הם הצליחו לשמור: הוא
לא מתקשר אליה יותר. לא בפלאפון, לא בבזק, לא בווקי-טוקי עשוי
משני גביעי קוטג' עם חוט, נאדה. היא לא רוצה לדבר איתו, והוא
לא רוצה לתת לה גט. נורא פשוט.
לאחר הצלצול החמישי היא החליטה לענות, רק מתוך סקרנות.
"עומר?"
"כן".
"פששש... ריספקט! מה מביא את כבודו להתקשר? אני מתכוונת-"
"אפרת, סושי מתה".
"מה???"

סושי מתה, הוא חזר. נדרסה. יצאה מהבית בריצה לכיוון הצרכניה של
המושב, וכעבור כמה דקות נשמעה חריקת בלמים איומה, יללה אחת,
ושקט. אף אחד לא הספיק אפילו לראות איזה מכונית היתה לבן זונה
שדרס אותה.
"אתה נתת לה לצאת מהבית שלך בלי רצועה?"
"אפרת, זה מושב פה. אוקיי? מושב? עם פרחים ופרפרים? כל הכלבים
פה מתרוצצים בלי - תגידי, זה מה שחשוב לך עכשיו?"
"מצטערת" נפלט לאפרת, "פשוט... לא יודעת מה להגיד. איפה אתה?"
"בדרך אלייך".
"אלי הביתה? כי אני-"
"לא, אני בדרך לחנות. את עוד שם, לא? בחנות של בירנבאום?"
כן, היא עוד שם. לבד. בהתחלה הוא חשב לקבור את סושי ליד הבית
שלו בכפר, אבל אז החליט שיהיה מכובד יותר לקבור אותה ביער בן
שמן, בחורשה הקטנה בה שניהם מצאו אותה, לפני שלוש שנים
וחודשיים. ושמונה ימים.
"אמא שלי צריכה להגיע אלי בערך בחמש, עומר. היא מביאה לי
סירים".
"זה בסדר, נעשה את זה זריז. הייתי שם עד עכשיו, ביער, חפרתי שם
כבר בור וכל זה, אבל אז חשבתי שאולי תרצי להיות שם איתי ו...
את יודעת... לטמון אותה יחד".

הדמעה הזו תפסה אותה לא מוכנה. ברור לה שהיא בוכה לא רק על
סושי, ברור לה שמשהו עמוק יותר מתחיל להפתח פתאום, אבל היה
משהו מקסים מדי בכלבה הזאת, שנגוז לפתע בבת אחת עם המילה
המבחילה הזו, "לטמון".
"אפי?"
"מה?"
"את שם?"
כן, היא שם. מחכה לו על המדרכה בבזל, ליד "פרחי אשתורי
הפרחי".

כעבור חצי שעה הם עלו על כביש מספר אחד. הג'יפ השחור שעומר
שיפץ עדיין סוחב. בקושי. הם לא דיברו הרבה, פרט לכמה מילות
נימוסין.
"אז רגע, עומר... אני לא מבינה. השארת את סושי שם, ביער?"
"לא. היא כאן, במושב האחורי. עטפתי אותה בשמיכה".
אפרת סובבה את ראשה. על המושב האחורי היה פרוש סדין גדול, לידו
מעדר חלוד ואת חפירה מלאים בוץ ועפר, ובקצה הסדין שמיכת פיקה
משובצת, עוטפת משהו קטן, דומם.
"אתה חושב שהיא סבלה?"
"לא נראה לי. הגעתי אליה ממש דקה אחרי התאונה, והיא היתה כבר
מתה.
אני חושב שהיא שברה את העצם הזאת בצוואר, נו, ה-"
"אוקיי, אוקיי, הבנתי".

הם מצאו אותה לפני שלוש שנים ומשהו, בטיול ליער בן שמן, יושבת
בשקט באמצע היער ומביטה בהם במבט המופלא הזה שלה, בעיניים
הענקיות והטובות האלו.
ומה שהכי מדהים אותם, עד היום, זו העובדה שאין לאיש מושג מאיפה
היא צצה.
לא היה לה קולר, ואין שום בית ברדיוס של קילומטרים משם.
"היא פשוט נחתה מהשמים" אמרה אפרת; "היא היתה המלאך שלנו".
"נכון. ועכשיו היא חוזרת למעלה", אמר עומר, "לספר שלא ממש הלך
לה".

אפרת לא ענתה. בפעם האחרונה בה שניהם ניסו לשוחח על הנישואים
הרעועים שלהם בצורה בוגרת - זה נגמר רע מאד. היא תובעת ממנו
חצי מהבית החדש שלהם בשוהם, הוא טוען שהבית נקנה בכסף שלו, לא
שלה, היא טוענת שזה לא רלוונטי כי הבית נקנה אחרי שהם התחתנו
ולכן נחשב באופן אוטומטי רכוש משותף. הוא טוען שזה פרט טכני
בלבד, היא טוענת שטכני או לא טכני - מגיע לה חצי מהבית או מאה
אלף דולר, מה שבא קודם, ועד שהיא לא רואה צ'ק - אסור לו להתקרב
אליה. הוא מסכים, ועובר לגור אצל ההורים שלו. היא הולכת לבית
משפט, ומבינה שהסיפור הזה יגרר לפחות חמש שנים עד שהיא תראה
גרוש, אם בכלל. היא מסכימה לשלום בית והם חוזרים לגור יחד.
כעבור שבוע היא מגיעה למשטרת דיזנגוף באמצע הלילה ומגישה נגדו
תלונה על תקיפה. הוא נעצר, מבלה לילה במעצר, מסתכסך עם ערס בשם
דנינו, חוטף ממנו מכות רצח, חוזר הביתה עם שלוש צלעות שבורות,
ומגלה למחרת שאף מתנ"ס כבר לא מוכן לתת לו ללמד כדורסל בנות
בגלל התלונה, המעצר ובמיוחד הפירסום בעיתון. אפרת מתקשרת אליו
בצהריים ומודיעה לו שהיא מוכנה לבטל את התלונה במשטרה, תמורת
חצי מהבית. במקום להתפייס, הוא אומר לה כמה דברים לא לגמרי
סימפטיים. היא טורקת ומגישה נגדו שוב תלונה על איומים, הוא
טוען במשטרה שזו בסך הכל בדיחה, ציטוט של דה נירו מ"פסגת
הפחד", אחד הסרטים היחידים ששניהם אהבו לראות יחד. הוא נחקר,
משוחרר, חוזר להורים, לוקח את כל הדברים שלו ושוכר בית פיצפון
בכפר ויתקין בחמש מאות דולר לחודש, ליד הצרכניה של באשקין, עם
גינה גדולה ועם שקט ועם סושי.

כביש מספר אחד עומד להתפצל. ישר לירושלים, ימינה למודיעין.
הג'יפ פונה ימינה, מגיע למחלף ומתחיל לנסוע לעבר יער בן שמן.
השמיים כחולים כמו אקונומיקה של בית שימוש, האדמה יבשה כמו
שעור דיקדוק בפנימיה תורנית, והאווירה ברכב נעימה כמו מסמר
חלוד בעין.
"היו לה חברים שם?" שאלה אפרת.
"איפה?"
"בכפר ויתקין. היו לה חברים שם?"
"חברים כלבים או חברים אנשים?"
"לא יודעת. גם וגם".
"ככה" ענה עומר, "רוב הזמן היא היתה בחצר האחורית, ליד המלונה.
יש לי שם איזה רבע דונם דשא וממול יש דיונה שחבל לך על הזמן.
כל ערב היינו יוצאים לטיול, היא ואני, דרך הדיונה עד לחוף של
מכמורת, ובחזרה."
"אז לא שיעמם לה, אני מבינה".
"שיעמם לה?? לא. לסושי לא משעמם אף פעם".
"עכשיו כן" אמרה אפרת והתחילה לבכות.

הכביש נעשה צר יותר. "טיפש אחד יכול לשרוף יער שלם" הזדעק לפתע
אחד משלטי קק"ל מולם. אפרת המשיכה לבכות.
"את בסדר, אפי? שאני אעצור בצד לרגע?" שאל עומר.
"לא. תמשיך לנסוע. בוא נגמור עם זה כבר" היא ענתה.
"את בטוחה?" ידו נגעה לשבריר שניה בשערה.
"זהירות!" הזדעק שלט נוסף, חלוד יותר, ממול. עומר הסיר את ידו
כדי לאחוז בהגה. אפרת הצטנפה קרוב יותר לחלון, נושפת אדים על
השמשה. כעבור רגע היא הושיטה אצבע והחלה ליצור עיגול קטן על
החלון, ספיראלה גמדית.
הספיראלה קפאה רגע במקומה, ואז החלה להגיר טיפות קטנות למטה,
לעבר הידית.
"כמו דם" היא מילמלה, " טיפות קטנות של דם".
"מה?" שאל עומר.
"שום דבר".

בשתיים ורבע הם הגיעו לחורשה. עומר דומם מנוע, ירד מהג'יפ
וניגש לצד השני כדי לפתוח לאפרת את הדלת. היא ניסתה לחייך, זה
לא ממש הצליח.
"ג'נטלמן עד הסוף, אה?"
עומר שתק. "לעזור לך? את בסדר?"
"אני בסדר", היא אמרה וירדה מהג'יפ. הנעליים שלה לא בנויות
לקרקע הזאת, אבל לא היה לה זמן להחליף.
שניהם צעדו בשקט לעבר בור עמוק בין שני עצי אורן גדולים. ריח
טוב של אדמה מילא את האוויר, והצליח להתגבר לרגע קט על ריח
הזיעה החמוצה שנדפה מהטי-שירט הדהוי של עומר.
"אתה בטוח שמצאנו אותה כאן?" שאלה אפרת, "נדמה לי שזה היה יותר
קרוב לכביש"
"זה היה בערך מאתיים מטר הלאה, אבל פה שקט יותר. אנחנו לא
רוצים שכל מיני אהבלים יחרבשו לנו את הקבר".
"רק שנזכור איפה זה" אמרה אפרת והביטה סביבה, "לא נראה לי
שמישהו עובר פה בכלל".
"אני יכול לחפור בור חדש, יותר קרוב לכביש, אם את רוצה".
"לא, זה בסדר. אתה רוצה שאני אביא אותה מהאוטו?"
"עזבי, אני אביא אותה. אני במילא מלא ליכלוך וג'יפה".
עומר ניגש לג'יפ והוציא מהמושב האחורי את השמיכה המשובצת,
עטופה בסדין ובתוכו החבילה הדוממת. הוא הביא גם את המעדר החלוד
ואת החפירה, פרק את המטען ליד הבור, נעמד, ומשך קצת באף.
"זה בסדר" אמרה אפרת.
"מה בסדר?"
"זה בסדר אם אתה רוצה לבכות, אתה יודע. מותר לך".
"אני לא רוצה לבכות, אפי. נכנסה לי זיעה לנחיריים, זה הכל".
"רגיש כמו ג'מוס" חשבה אפרת לעצמה, "כרגיל. והמבט העוין הזה
בעיניים. שום דבר לא השתנה. מה אני עושה פה בכלל?".

שניהם עמדו והתבוננו בשקט בבור העמוק. האוויר עצר מלכת, אף
שבריר של משב רוח לא התקרב אליהם.
"מה עכשיו?" שאלה אפרת.
עומר מחה זיעה ממצחו, התכופף והחזיק את השמיכה המשובצת. הוא
הניח אותה בעדינות ככל האפשר בתוך הבור, ואז ניגש הצידה ונטל
את את החפירה.
"את רוצה להגיד משהו לפני שאני... מכסה?"
אפרת חשבה. "לא יודעת, עומר, קשה לי עם זה. אתה רוצה להגיד
משהו?"
"לא. אין לי מה להגיד".
"אז יאללה".
"מוכנה?"
"שניה" היא אמרה, "אנחנו צריכים לסמן את המקום הזה איכשהו".
"מה?"
"לסמן, שנדע שזה המקום. אולי נשים פה איזה אבן או סלע או
משהו?"
"הכל פה מלא אבנים וסלעים, אפי. זה יער. גשם אחד והכל נשטף".
"אני לא רוצה שהיא תהיה קבורה פה ואף אחד לא ידע, אתה מבין?"
אמרה אפרת.
"אני מבין".
היא חשבה רגע, ואז הסירה לפתע את הטבעת שלה, ניגשה לאחד משני
העצים הסמוכים לבור, נטלה ענף קטן, חרצה בעזרתו חריץ עמוק
בגזע- והניחה בתוכו את הטבעת.
"זהו?" שאל עומר.
"לא. אני רוצה גם את הטבעת שלך".
עומר התבונן בה בשקט, במבט די דומה למבט שנעץ בה בלילה בו
הסביר לה שלא היה לו שום דבר עם המורה הג'ינג'ית ההיא מהחטיבה,
מיכל מרצ'נקו. באותו לילה זה לא עזר לו, וגם עכשיו לא.
"את בטוחה שזה מה שאת רוצה?"
"כן".
"זה לא חייב להיות ככה, אפי"
"זה כן חייב".

הוא הניח את את החפירה בצד, הסיר את טבעת הנישואין שלו מאצבעו
המיוזעת והניח אותה בכף ידה של אפרת. כף ידו נסגרה בעדינות על
כף ידה, אבל היא משכה אותה בנחישות, ניגשה הצידה והניחה בתוך
חריץ הגזע גם את הטבעת שלו.
לאחר מכן היא נעצה את הענף בגזע, הביטה ימינה ושמאלה והתחילה
לספור.
"שמונה, תשע, עשר, אחד עשר".
"מה את עושה?"
"סופרת עצים. אנחנו נמצאים שלושה עשר עצים ימינה מסוף הדרך.
תזכור את זה, עומר? שלושה עשר עצים ימינה".
"שלושה עשר" חזר אחריה עומר.
"תזכור. הקבר נמצא בין העץ השלושה עשר לארבעה עשר. תבטיח לי
שתזכור".
"אני אזכור".
"תבטיח".
"מבטיח", הוא ענה, ונטל את את החפירה.

בשלוש וחצי הג'יפ עלה שוב על כביש מספר אחת, משייט כרגיל על
תשעים קמ"ש ונוסע מערבה ככל האפשר. עומר שתק, אבל הרגיש
חלקלקות כמעט נעימה באצבע נטולת הטבעת. הוא הדליק רדיו ושמע את
לאונרד כהן שר על סוזאן. תה ותפוזים, הוא חשב, מה הקטע של
היהודי הזה עם תה ותפוזים, ממתי מישהי נותנת למישהו תה
ותפוזים, וממתי מישהו כותב על זה שיר, ביג דיל.
הוא הביט בשעון: רבע לארבע. שיט. כל היום הלך. הג'יפ בקושי
סוחב, רק שלא יתקע עכשיו באמצע הדרך. הצלעות עדיין כואבות, הוא
לא בכושר. מי היה מאמין שיקח לו עשרים וחמש דקות לקבור כלבה
אחת.

החלון היה פתוח ורוח נעימה של יום שישי החלה לפרוע את שיערו.
עומר נשם עמוק, חייך קצת, ומחה את הדמעה הקטנה שהחלה לזלוג לו
במורד החולצה.
זה בסדר, זה בסדר לבכות עליה, הוא חשב. היא צודקת, אפרת. זה
בסדר לבכות לפעמים. ברדיו קט סטיבנס שר על ליסה העצובה.
קיבינימאט על כולכם, גברים רגישים, הוא חשב. גם אני מוכן להיות
מטרוסקסואל עם קרם גוף בשביל מיליון דולר לשנה, רק שלא למדתי
לנגן על שום דבר ולי לא היה אבא שישלם לי על האוניברסיטה או
אמא שתגיד לי שלמכור פרחים בגיל שלושים ושתיים עם תואר שני
בסוציולוגיה זה טוב מאד, גם עם משכורת של אלפיים בחודש ברוטו,
כי הפנימיות של הבנאדם היא זאת שקובעת בזוגיות, ולא הכסף שאת
עושה. קיבינימאט על כולם, הוא חשב, לא אכפת לי. אני חופשי ואני
בריא ואני נושם את האוויר הנפלא הזה, וזה כל מה שחשוב.

כעבור שעה פנה הג'יפ השחור ימינה מבית הפנקייק לתוך כפר
ויתקין. מודעה חדשה על הופעה של מיקה קרני בבית העם תלויה ליד
הצרכניה של באשקין. עוד חמישים מטר הוא מגיע הביתה. סושי בטח
שמעה כבר את הג'יפ, יצאה מהמלונה והתחילה לכשכש בזנב, החמודה
הזאת. עוד כמה שניות היא תתחיל לנבוח, תחכה לו ליד השער בשמחה
היסטרית, תקפוץ עליו ותלקק לו את היד והאף והאוזן והפרצוף.
טונות של ריר, אבל לו לא אכפת. יש רגעים ששווה לחיות חיים
שלמים למענם, הוא חשב.