הים נשקט מזעפו, השמש נתרגעה,
נצלל הים וחופו, מימיו כמראה,
נח התור ממעופו, כנף בקן נשתקעה,
נותר החוף בגפו, תמה השעה.

סלסלת ענבים ודובדבנים, מחצלת בד רקומה,
לחמים ממינים שונים, פירות יצואי אדמה,
מיני מתיקה מדובשנים, ויין בכוס לגומה,
יפה היא סעודת עניים להסתלקותה של החמה.

השמש, בת מאורי, מביטה בלטיפה אוהבת,
מותירה שמיים שחורים, דמותה בים מתרטבת,
עזיבתה משביעה מרורים, אך גם מקנה מחשבת,
כמה גדול ועצום אושרי, שאת לעומתה אינך עוזבת.