היא ינקה מהסיגריה, ראשה פועם. פעימות מהדהדות, קצובות.
כן, אני צריכה להפסיק לעשן. מתישהו.
מעט מסוחררת ובתוספת מרגשת של בחילה התרוממה באיטיות, רק עוד
שאיפה אחרונה - ונשיפה, ורמסה את שארית הסיגריה תחת רגלה
היחפה.
טעם הקפה המריר נמהל בטעם הסיגריה שזה עתה סיימה לעשן.
מחשבות תקפו אותה מכל עבר, דבר שלא הקל על הכאב העיקש, ולמרות
זאת - הרגישה שהיא מרוקנת לגמרי. או שפשוט ניסתה לשכנע את עצמה
שכך, להרוויח דקות ספורות של שקט.
היא התמזגה עם הכרית בצורה מושלמת, פולטת אנחה חנוקה. כמה
חיכתה להניח את עצמה במיטה. עטופה בערימת שמיכות ענקית, נחבאת
מאף אחד.
היא עצמה עיניים.
הקשיבה לנשימות של עצמה.
הגוף שלה היה תשוש, הראש עוד יותר.
אני צריכה להירגע קצת, לנוח. אולי לקחת לי כמה ימי חופש...
בדרך כלל לא עשתה את זה. תמיד יכלה להתמודד עם כאב.
אבל הכאב היה האחרון שבטרדותיה - היא חשבה יותר מדי. זאת הצרה
שלה.

ולא הצליחה להתרחק מהמחשבות עליו.
רחוק מהעין רחוק מהלב - בולשיט.
כמה רחוקה ניו-זילנד מת"א?
1500 דולר, אלפי קילומטרים. חצי אחר של כדור הארץ.
בטח עכשיו מסתובב ביבשת, חורש אותה ברגליו השריריות.
הוא יחזור שזוף יותר, ובטח גם יאריך את השיער, יתן לו לצמוח.
יתן לעצמו להתרגש, להרגיש.
מה השעה שם עכשיו? ניסתה לחשב... אבל מספרים זה לא הצד החזק
שלה.
הוא שם והיא פה.
נזכרת בלילה שבא להפרד. איך ידיו עטפו אותה בחיבוק שלא רצתה
שייגמר לעולם, והזיפים דגדגו לה את המצח בשעה שנשק לה בעדינות.
היא אהבה אותו לא מגולח.

מה יהיה כשיחזור?
לא יודעת.
היא צריכה להרפות, הוא יחזור, מתישהו.
והיא תפסיק לעשן, מתישהו.