אמצע יולי, קור הרצפה נספג דרך החולצה המחויטת שלבש, אל גבו.
ידיו מונחות על חזהו, פיו פעור ועיניו פקוחות בעוצמה. מבטו
זגוגי ומרוחק כאילו מצליח לראות מבעד לתקרה. ברקע צעקות של
היסטריה, דלת נפתחת ונסגרת כמה פעמים ונשמעים צלילים של
ניסיונות חיוג. מישהו יורד במדרגות ותיפוף רגליו מהיר. מגע
רחוק מורגש באזור הלב במין תנועה סיבובית. מה עבר בראשך באותם
רגעים של אמצע, שבהם העולם נתלש ממעטפת גופך ופתאום שניכם, אתה
והעולם, מתקיימים איכשהו זה לצד זה בנפרד ולכל אחד מכם החלל
והזמן שלו?
הוא היה בדרך החוצה. אחרי כמה ימים של מנוחה החליט שזה הזמן
לעשות מעט סידורים, ללכת לבנק ולספר. מאז שהשתחרר מבית החולים
נדמה שהשתנה סיבובו של העולם והוא הפך להיות צירו. כבר שבוע
שהוא ישן במיטתה של נכדתו. ערימת גופיות צחורות ותחתונים חדשים
עומדת על השידה שלצד המיטה כאילו הייתה חומה בין החיים של קודם
לאלה החדשים של עכשיו. פתאום דאגו לו, אולי לראשונה בחייו.
לפתע הוא נראה, לפתע נדרש להיות נוכח.
כמה דקות קודם לכן סיים את ארוחת הבוקר שבה הצהירה בתו שמעתה
דברים ייראו אחרת. שעכשיו גם היא תטפל בו. שמעכשיו הוא יטייל
וינפוש וייהנה כפי שלא נהנה מימיו. שמעכשיו הוא יגור אצלה
ושהיא לא תיתן לו לחזור יותר לביתו. היא מבטיחה. הוא חייך חיוך
מבויש ועיניו הבריקו ממיסוך הדמעות. אך הוא לא אמר מילה ואחרי
שלושה רגעי שתיקה רק אמר שבלילה היה לו סיוט נורא ולא הרחיב
וקם.
הוא ידע שבמרחק של שתיים עשרה דקות הליכה, חמש דקות נסיעה
וטלפון אחד נמצאת אשתו שכל כך אהב בדירת הקרקע בת שני החדרים,
בשיכון העולים. היא בטח ישבה על הכיסא שלה בסלון החשוך ולצדה
מקל ההליכה המתכתי. האם היא חשבה עליו באותם רגעים? האם דאגה
לשלומו? האם הייתה חרדה לשלומה במקרה שלא ישוב? האם היא כבר
ידעה שהוא יותר לא ישוב?
איכשהו הוא תמיד סלח לה. סלח לה על שאחת לכמה שנים ללא התראה
מוקדמת הייתה מוכרת את כל רכושם ומאלצת אותם לנדוד. כך היה
ביום שחזר מהשדות וגילה שמכרה את כל משקם בכמה פרוטות לסוחר
בהמות וקנתה להם בית בכפר. כך גם היה ביום שחזר מעבודת הבנייה
לגלות שביתו הומר לדירה בעיר. אבל הוא אהב אותה ונאחז בה גם
כאשר התעוררה בוקר אחד עם שבץ במוחה והיא רק בת חמישים ושש.
גופה אז נחצה לשניים בקו דמיוני ממרכז הדיבור עד לבוהן הימנית.
היא נותרה עם מילה אחת בלבד, מילה שהייתה למעשה צירוף צלילים
ללא פשר: e-pa. מעין צופן מהדהד, נשחק עד דק בחזרה שנדמה
שהייתה אינסופית. צופן שהכיל את כל מחשבותיה, רצונותיה
ובקשותיה שהצטמצמו עם השנים לדרישת פענוח אחת ויחידה. לרשותו
עמדו רק שינוי הטון או מקצב ההגייה מול אותה מילה:
e-pa ,e-pa ,e-pa ,e-pa ,e-pa ,e-pa ,e-pa
מרגע זה פס הקול של חייו דמה לצליל שעטת רכבת. לעתים מהירה
ורוגזת ופעמים אטית ומנומנמת. ועל אף שהיה ברור כי רכבת זו
נושאת אותו לכיוון הלא נכון הוא מעולם לא נאבק לשנות, מעולם לא
ניסה לרדת אלא קיבל בהכנעה את מסעו. הוא ידע מה גורלו של זה
העומד על טעותו ומתעקש לתקנה. שכן המשגה לעד מתגלה רק לאחר
תחילת נסיעת הרכבת ואין זו אלא יוהרה לנסות לעצור אותה לבדך,
היא תלעג לך ותמשיך בתנועתה. ואין זו אלא טיפשות לקפוץ מבעד
חלונה, הרכבת רכושנית היא לנמצאים בבטנה, היא תתפוס אותך בבגדך
ותותיר אותך למאכל גלגליה. ממש כמו שעשתה לאמו.
אמו הייתה בדרכה לראות את שבעת ילדיה הפזורים בין משפחות
אומנות לאחר שננטשה על ידי בעלה המכה. בידיה שקיות עמוסות
ירקות ופירות שגידלה בעצמה בשדות. לבושה בשמלת החג שהייתה כבר
דהויה ממש כמו תווי פניה של האישה שלבשה אותה. אישה שהייתה רק
בת ארבעים ושתיים אך נראתה כבת שמונים. הרכבת החלה לנוע. לא
לכיוון הרצוי. החלון נפתח בנחישות. אישה אחת שאף אחד לא הכיר
קפצה דרכו. שמלתה נתפסה בשלדת הפלדה. ירקות ופירות מרוטשים
התפזרו לכל עבר ולא הגיעו ליעדם.
הוא נשאר לצד אשתו כל השנים, טיפל בה במסירות אין קץ. הוא לא
התאבל על אובדן המילים. מילים היו רכוש מיותר ודל עבורם ממילא.
העברית שלהם הייתה רצוצה והצרפתית שחיברה ביניהם לראשונה הייתה
שפה שנייה עבורם ומעולם לא הצליחה באמת לגשר על המרחק העצום
הנפער בין ארצות מולדתם. זו הייתה דווקא השתיקה ששמרה עליהם כל
השנים, ריפדה את ביתם כבולמת זעזועים. אך מאז אותו בוקר
התפוררה השתיקה, הפכה אבק אל מול אותה מילה יחידה וחלל הבית
התמלא עד גדותיו בצלילים חסרי מובן המאיימים בכל רגע לסדוק את
הקירות ולהישפך מן הפנים אל החוץ בשטף עצום. אבל זה מעולם לא
קרה. אפילו לא עכשיו על הרצפה הקרה.
במחשבה שנייה, היו כמה רגעים שבהם מישהו הצליח להביט פנימה
מבעד לחריצים שהתבקעו. הוא לא חשש מכך וגם לא ציפה לדבר כי ידע
שהאמת שתתגלה דרכם תהיה תמיד חלקית ובלתי ניתנת לאחיזה. לכן
כשנכדתו שאלה אותו על עברו הוא ענה בגילוי לב נטול פאתוס
ובפשטות האופיינית לו כל כך למרות ההלם שהיכה בה לנוכח
תשובותיו. עם התבגרותה היא חדלה לשאול ונהגה בו כפי שנהגו בו
כולם. הוא הפך שקוף בעיניה, קו מתאר בלבד. זה קרה גם כאשר בתו
עמדה נחרדת אל מול ארון בגדיו שאותו פתחה לראשונה, כלל לא
מוכנה למראות שחיכו לה בתוכו. נדהמת מן האמת שנחשפה דרך בגדיו
המתפוררים, גרביו ותחתוניו אכולי החורים, ההזנחה, כשכל שביקשה
הוא רק להביא לו מעט בגדים להחלפה בזמן שהוא על משכבו בבית
החולים. ההצצה הזו הפכה אותו לאחרונה לנראה וגם אם בעוצמה
שמעולם לא הכיר הוא ידע שזה זמני ובר חלוף ממש כמותו. פעם,
כשגרו הוא, אשתו ושלושת ילדיהם בחדרון הצמוד לבית הקולנוע הישן
הם נהגו להביט דרך החריץ בקיר שחיבר בין חלל השינה שלהם לאולם
ההקרנה. אפשר היה לראות דרכו בדיוק את מרכז המסך הגדול. כך
בילו ערבים שלמים. עכשיו היה הוא בעברו השני של הקיר ודרך
החריץ הנפער הייתה זו תמונת חייו שהוקרנה על מסך. אך עוד מעט
אורות האולם יידלקו, דמותו תדהה עד אשר המסך יחשיך וכל האנשים
יתפזרו לביתם.
באור הוא תמיד נעלם, לכן בחר להסתתר כאן. כרת ברית עם השמש.
הוא חי כמו פליט שבגד בארצו אך פעם אחת השיג אותו העבר. הייתה
זו אחותו שמצאה אותו, עלתה על מטוס והגיעה עד אליו והוא כבר
איש גדול וילדיו גדולים. כשישבו לדבר היא לא הבינה את שפתו. רק
רסיסים, רסיסים. השוויצרית שלו נמהלה בגרמנית וביידיש והפכה
לשפת מהגרים. אז היא חזרה לארצה החורפית ומדי פעם שלחה אליו
מכתבים אך הוא לא מצא בתוכו שפה להשיב לה.
על אף כל הנאמר לא הייתה בו כלל מרירות. הרי היה זה הוא הראשון
שהשליך את עברו מעליו כאשר התגייס אל לגיון הזרים בזהות שבדה
לעצמו, מתכחש לשם אביו. היה זה הוא שנלחם בקרבות עקובים מדם
וסיכן את חייו במלחמה שלא היה לה דבר עם ארץ מולדתו. היה זה
הוא שבהגיעו לפלסטינה החליט להשיל מעליו עורלתו ולהמיר את דתו.
כמו פסל בחומר המרוקן את פסלו בכדי שזה האחרון לא יתנפץ בתהליך
השריפה האלים, כך רוקן את עצמו מתכולתו, צלה עצמו בשמש
הישראלית עד שנותר רק דמות ופסל. גופו נשאר צעיר וזקוף על אף
כל שנות העבודה המאומצת, על אף כל הקרבות. עורו היה מתוח
ושזוף, זרועותיו חסונות ומסותתות. את השורשים שעקר במו ידיו
שמר למזכרת בדמות עיטור ורידים על זרועותיו. הוא מעולם לא הביט
לאחור ומעולם לא הביט אל האופק. אפילו עכשיו, על הרצפה, הוא
מביט למעלה מבעד לתקרה, מבעד לדברים, מעבר לעבר ולעתיד. העולם
הפך שקוף.