על פניו אני רגיל.
גובה רגיל, משקל גם כן
כף רגל רגילה במידה
וכך גם מידת המכנסיים
כבר לא מסובבים את הראש
כשאני עובר
וגם לא תולים מבט.
אבל ממש לא, אנ'לא כזה
כי לפעמים בתוכי אני איש גבוה ודק
מכנסיו המשתרבבים תלויים בחגורה
המהוהה שלמותניו
הולך נטוי, שונא חברה, חושב לעצמו,
הדיכאוני שבשדרה, לא מרגיש
את שמחת הסובבים.
לפעמים איש קטן ועגלגל
מבודח לעצמו והכל כה משעשע
גם העצב ההולך בשדרה, פשוט להתפקע.
לפעמים פועם בי, חזק שרירי פנים מעוצבות
צעדו ארוך גמיש וחזק, כובש את האנשים מולו
ומשפיל את עיני הנשים.
וכך הם מתחלפים השד יודע למה
ורק אני מסתכל בהם משתאה. |
