היה זה לילה של ירח מלא, שאורו עמעם רק במעט את זוהרם של אלפי
הכוכבים שסביבו.

הם שכבו שניהם על החול הרך והזהוב, נותנים לאלפי הגרגירים
הקטנים לשטוף אותם. ידה בידו, ראשה מונח על חזהו.

הוא הכיר את כל הניואנסים הקטנים שלה, לכן, לא היה לו קשה
להבחין בחיוך הספק-חמוד-ספק-ממזרי שהתגנב אל זווית פיה. היא
ידעה עד כמה הוא רגיש לדגדוגים, ולמרות זאת, או אולי דווקא בשל
זאת, הוא הרגיש את אצבעותיה משתחלות אל מתחת לחולצתו ומרפרפות
על בטנו. הוא צחק וניסה לתפוס אותה, אבל היא היתה זריזה ממנו
וכבר הספיקה לברוח. הוא ורדף אחריה, משאירים אחריהם שקערוריות
עדינות, עקבות גופותיהם בחול. הוא רץ אחריה והספיק לשמוע עוד
צרחת אושר קטנה שנפלטה מפיה, לפני שנעלמה מעל פסגת הגבעה. ממש
מתחת לירח הבוהק.

כשהגיע לפסגה היא כבר לא היתה שם, וגם לא בכל השטח סביב. חרף
כל מאמציו, עקבותיה לא נראו בשום מקום.

משהתייאש, לאחר שעות של חיפושים, חזר והתאים עצמו לשקערורית
שהותיר בחול, מביט בשקערורית שלה, שנראתה פתאום מיותמת בלי
דמותה הממשית, והמתין לשובה.


כבר שנתיים שהוא שוכב, ועודנו ממתין, מכורבל בגרגירי החול,
בתנוחה המדויקת, שמא תתבלבל חלילה ותחלוף על פניו, עודנו
מאמין.