אינני מסוגל להבין אנשים ששמחים כאשר איש מת. כלומר, איך אפשר?
איך אפשר לראות איש שעולמו חרב עליו והוא מאבד הכול, איך?
כל הסיפור התחיל באיזו לוויה. לוויה של
אמא-של-דודה-של-אחות-של-סבא-של-ידיד משפחה רחוק-שלי. לא הכרתי
אותה בכלל, אך בכל זאת - הייתי עצוב. ישבתי שם, מחוץ לאולם,
שומע את ההספד מתוך האולם. כל הזמן הזה, מהצד, ראיתי אדם צוחק.
היה נראה כאילו הוא משתעשע מכל הסיפור.
השתדלתי להתעלם מהאדם הזה, אבל הוא ממש הפריע לי. 'איך הוא לא
מתבייש?!' חשבתי לעצמי. נגמר ההספד, וכולם לקחו את הגופה לשלב
הבא - הקבורה.
הלכתי אתם, בשמש הקופחת, וצעדתי בעצב לכיוון מקום הקבורה,
דמעות מחזיקות עצמן בעיניי. האדם ההוא המשיך גם הוא לצעוד בחום
הזה, וגם עיניו היו נראות דומעות, אך הוא צחק. כמעט התפקע
מצחוק. רציתי להעיף לו מכה כזו גדולה שתשתיק אותו, רציתי לצעוק
עליו, אבל לא עשיתי כלום.
הגענו לקבורה. עמדתי שם, עם כולם, עדיין דומע וחושב. גם הוא -
עדיין היה שם, גם הוא דומע - וצוחק.
אז הלכתי אליו. "למה אתה צוחק כך?" שאלתי אותו.
"הלא מצחיק זה?" הוא ענה לי בשאלה.
"איך אתה רואה איש מת, וצוחק מזה?"
"ראה נא, בני: אדם חי זמן רב על הכדור הכחול הזה. חלק מן
האנשים גם יוצאים ממנו, ומכירים בחלל, חלק מן האנשים מכירים את
אהבת החיים שלהם. יש אנשים שאת כל חייהם מקדישים לאמונה, יש
לעבודה, ויש לתקווה.
"וכך, אחרי שהאדם עובר את זמנו, הוא מקבל עליו חלק חדש, תחושה
שמעולם לא חש. אף-אחד לא יודע אם האדם שמח, או שהוא כבר לא
מרגיש דבר. אף-אחד לא יכול ליצור קשר אתו, אך למרות זאת כולם
נעשים עצובים. מעבר לכך, הם יוצרים טקסי בכי שבהם הם מנסים
לעבור את מות האיש. במקום לתת לאדם לעבור בשקט, הם גורמים לו
רגשות-אשם על כך שהוא מת. אינני אומר שאי-אפשר לבכות, כי טוב
הבכי, ומשחרר, אך אין זה מצחיק ומבדח לראות אדם ששמח כל-כך
עובר לעולם אחר, בעוד שכל האנשים פה חרדים לכך?"
"מי אתה, בכלל?" שאלתי אותו.
"שמי בישראל משה. ואתה?"
כך המשיכה להתנהל השיחה. אני והוא ממש נהפכנו לחברים. אינני
בטוח כיצד, ואת האמת לדעתי התורה שלו חולנית מעט, אבל משהו גרם
לי לרצות בקרבתו.

שנה מאוחר יותר משה טס לחו"ל, ואילו אני נשארתי פה. הוא טס
לארצות הברית, לשנה שלמה. אני בינתיים המשכתי בחיי.
משה חזר מוקדם משחשב. התגלה בגופו גידול סרטני שכמעט אי אפשר
לטפל בו. הוא ביקש לחזור לארץ כדי לראות את מכריו. מצאתי את
עצמי יושב במרפאה, מחכה בתור, בעוד אנשים הולכים איש-איש ובאים
לבקר את משה. מסתבר שהאדם הזה הכיר אנשים רבים.
נכנסתי בתורי למשה. פניו היו מוארות ולבנות ולא היה שער על
ראשו. הוא חייך אליי, וסימן לי להתקרב. התקרבתי אליו וחיבקתי
אותו. דמעות מילאו את עיניי.
הוא הסתכל אליי ואמר: "חייך, בני, ולמה תבכה?"
עניתי לו: "גם אתה בכית בלוויה ההיא, לא כן?"
"אינני מושלם", הוא ענה לי, "ואולי טוב שכך. שמע לי - חייך כל
הזמן, זה המקור לחיים." הוא עצם את עיניו ונשם לרווחה, הסתכל
אליי ואמר: "מכאן, אתה ממשיך לבד. אלה החיים שלך, בכל זאת..."
יצאתי מהחדר, דומע ומחייך.

שבוע לאחר מכן הוא נפטר. הלוויה לקחה שעה וחצי. חשבתי לכתוב
הספד, אך לא היו לי מילים. היו הספדים רבים כל-כך, ורק החלק של
האולם לקח 45 דקות. משם לקחו אותו לקבורה. ישבתי שם ליד, ולא
ידעתי מה לעשות. האם לצחוק או לבכות?
התיישבתי על יד הקבר וצחקתי. צחקתי צחוק שאותו לא ידעו אנשים
מעולם. צחקתי עם דמעות בעיניים. הכול היה נראה כל-כך יפה
פתאום. שמתי פרח על הקבר, חייכתי אליו, אל משה. הוא חייך אליי
בחזרה.