והנה סוף-סוף אני אומרת לך את מה שבאמת עובר לי בראש.
די מפתיע, לא?

כשלאחרות יימאס ממך, והן כבר לא ירצו להקשיב, או לפשק את
הרגליים, תבוא אלי.
אני אהיה פה, איפה שהשארת אותי. אולי עם עוד כמה בחורים כמוך
ברשימה.
עוד כמה דכאונות שהצלחתי לשרוד.
עוד כמה משברים.
קצת יותר רקובה מבפנים.
אבל זה לא משנה, לא מפריע לך. אתה כבר מכיר אותי.
כשתרצה, אני אקשיב, אבל כנראה שבעיקר תרצה שאני אפשק רגליים.
אין בעיה.
על המיטה, על הספה, באוטו; בעמידה או בשכיבה או על ארבע. מה
שתרצה. אתה יודע שאני אסכים ואשתף פעולה.
כשתרצה משהו חדש, פשוט תכוון אותי ואני אבצע. מבטיחה. אני הרי
אף פעם לא מאכזבת, נכון? תמיד בהיכון, תמיד מוכנה.
וגם אם תצטרך לחכות, זה בסדר. הרי ההמתנה משתלמת, לא אמרתי לך
פעם?
או שבעצם אמרתי את זה למישהו אחר?
אל תדאג, אני לא אשאר לישון. ואני לא אחבק אותך.
אני פשוט אסדיר נשימה, ואקום להתלבש.
אתה רק תצטרך לקום לנעול אחרי את הדלת. לא תצטרך לתת נשיקה, זה
בסדר. אל תרגיש לא בנוח. הרי אין בינינו מתח, לא?
העיקר ששנינו יצאנו מרוצים, ושאתה תדע איפה למצוא אותי בפעם
הבאה - עוד שבוע או חצי שנה. זה לא משנה.
אני אהיה פה, איפה שהשארת אותי.



יולי 07