הכלב שלי הקיא היום.
אפשר היה לחשוב שהוא אכל משהו מקולקל, אפשר היה לחשוב שהוא
חולה. תמיד אמרו לי שלכלבים חולים יש אף יבש.
לכלבים יש חוש טוב, כך אומרים. פעם היה לי כלב אחר, וכשהוא מת,
הבאתי הביתה כלב חדש, שהסתובב בגינה ימים שלמים, אוסף ע"י
הריחות סיפורים על הכלב שמת, מבין שפעם היה פה מלך אחר.
ככה הכלב שלי היום, קצת הריח מסביב, הריח אותי, והקיא. הוא לא
יכול היה לסבול את מה שהריחות סיפרו לו, והוא לא התקרב אליי
במשך כל היום.

חזרתי הביתה עייף, נפלתי על המיטה בלי לצחצח שיניים, בלי
להחליף בגדים, עם כל הסיפורים שהיו איתי באותו היום, הכל על
הגוף, מסרב לעזוב אותי.
עבודה קשה הייתה לי באותו היום, הזעתי הרבה, אך לא הייתי
מעוניין במקלחת בסוף היום, כמו שלא הייתי עד כדי כך עייף פיזית
אלא נפשית. קמתי בבוקר מוקדם לעבודה וליטפתי את הכלב שלי.

"רוצח!" הוא צעק עליי, "הוא היה רק בן שלושה חודשים!" "איך אתה
יודע?" שאלתי, אך בלבי הבנתי. נזכרתי איך הוא הסתובב סביב
הגינה שלי באותם ימים אחרי שהכלב הקודם שלי הורעל למוות. גם אז
הוא ידע הכל, אבל אז הוא רק השפיל את ראשו, הבין שהוא חדש פה,
וניסה להוריד פרופיל. הוא לא האמין בכלל שאני מסוגל לדברים
כאלה. פעם הייתי בשבילו הכל, הצלתי אותו כשהוא היה חולה והאף
שלו היה יבש, והוא זכר לי את זה. כנראה שבגלל זה הוא עדיין
איתי היום ולא ברח כבר מזמן.
"ועוד לחבר הכי טוב שלך! איך יכולת?!"
הוא ביקש ממני לפתוח לו את הדלת כדי שיוכל לצאת החוצה, כי הוא
תמיד כיבד את הרצון שלי לשמור על בית נקי, והלך להקיא בחוץ.

לא היו לי מילים בפה כשהסתכלתי על חבר שלי, פשוט אבדו לי כולם.
גם הדמעות ברחו פתאום. חשבתי לעצמי שאם אני אבכה הוא יבין שאני
מצטער ואז לא אצטרך להגיד שום דבר. רציתי שייתן לי אגרוף,
שיצעק, אבל הוא שתק, אומר לי ללא מילים: "אני כבר מכיר אותך,
לא השתנית..."

יצאתי אחרי הכלב שלי, הייתי חייב לדבר איתו, הייתי חייב לדבר
עם מישהו. "לא ידעתי שזה הכלב שלו, זה היה צירוף מקרים!"
הוא השתתק, בדיוק כמו שחבר שלי השתתק כשהוא החזיק בידיו את
גופת הכלב המטלטלת מצד אל צד.

מתישהו ידעתי שיגיע גם זמנו שלו למות,
תמיד באותו תאריך ארור, תמיד בתשעה באב.
"גם היום שלך יגיע... 'תשעה באב' מגיע כל שנה. מתישהו זה ייפול
עליך, אני מקווה שאתה יודע את זה",
אמרתי לו כעלבון על כך שהוא שתק.
הוא נתן נהמה קטנה, הקיא עוד קצת, והלך הצידה. לא רצה להיות
לידי כל היום.
אבל אני יודע שהוא לא יברח ממני, אני הצלתי אותו ממוות בטוח,
וכן, אני גם יציל אותו מחיים ארוכים.
כזה אני, אוהב כלבים עד כאב, אבל לא מסוגל לראות אותם חיים.

הכלב שלי הקיא היום.
אפשר היה לחשוב שהוא מריח ממני סיפורים מאתמול, סיפורים
מפורטים על איך רצחתי כלב בן שלושה חודשים של חבר שלי, דרסתי
אותו למוות ואפילו לא התנצלתי.
אפשר היה לחשוב שהוא נגעל ממני.
אפשר היה לחשוב את זה, אבל הרעל שהיה בקערה של המזון שלו,
שעליה רשום את שמו של הכלב הקודם, כי עדיין לא הספקתי להחליף
לו אותה, מספר אחרת. גם האף היבש שלו מספר אחרת. כל אלה, אם רק
היה מישהו מסוגל לחוש כמו שכלב חש, היו מספרים סיפור על רוצח.
רוצח כלבים.