כחלק מניסיונותי למצוא פתרונות יצירתיים לימי החופש הלוהטים,
הארוכים והמשעממים, אני מסנדלת את עצמי ומשתעבדת לפיתרונות
דחוקים ובלתי קורוהנתיים בעליל.
מוקסמת מהחופש הצפוי לי, אני מתפתה מבלי משים לרעיון
פרודוקדיבי שהוגה ענף משפחתי רחוק (שהייתי בטוחה שכבר נכחד מן
העולם) הכולל חילופי משלחות זאטוטים לשבוע ימים בפנסיון מלא.
מסונוורת מההזדמנות הנהדרת שנפלה בחיקי לפוש מעט מהזאטוטים
הפרטיים ומההכרח המייגע של רקיחת תוכניות עבורם, אני מתרצה
מייד בלי לקחת בחשבון שההצעה הנהדרת הזו תחזור אלי כבומרנג,
ותאלץ אירוח מקביל ומתיש אף יותר של זאטוטים לא פחות משועממים
ולא פחות תובעניים מאלו שלי.
שיגור המשלחת עובר בהתרגשות רבה על כוחותינו, פרסונות הבית
מגלים סקרנות גוברת והולכת להכיר את הקיבוץ ואת קרובי המשפחה
הרחוקים שזרחו לפתע בשמי משפחתנו. השכם בבוקר מזנקים הזאטוטים
על מיטתי ומדרבנים אותי לקום, אני מופתעת למצוא אותם זחוחים,
רחוצים ונקיים למשעי כמו שמעולם לא היו, כל חפציהם ארוזים
בקפידה בתרמילים ולתדהמתי הם אפילו מגלים אהדה וסימפטיה
ומפרגנים זה לזה ולזו. 'את רוצה שאעזור לך עם התיק?' מפתיע
הזאטוט את בת העשר 'אני אסחב לך את המימיה' ממתיקה בת העשר,
(שבימים רגילים מתאווה לסחוב את שערותיו). אנחנו מגיעים לתחנת
האוטובוס והם מזנקים בחדווה לעבר דלתותיו הפעורות. אני משגרת
הוראות אחרונות, מלוות בהתראות ובתחינות 'תתנהגו יפה', 'אל
תעשו שטויות', 'תתקשרו' וכיוצא באלה, רק כדי לקבל את המשלחת
חזרה בבושת פנים ולגלות שמפלס חשבון הטלפון הרקיע שחקים ושבר
מסגרות.