אילו ביקשתם את טלי לתאר את דמותה של אשת המסתורין, לא היתה
מסוגלת לעשות זאת, אף כי ראתה אותה פעמים רבות. היא לא זכרה אם
היתה גבוהה או נמוכה - גופה תמיד כאילו ריחף מעט מעל לפני
הקרקע, רגליה לא ממש נגעו בארץ. היא לא זכרה אם היתה כהה או
בהירה, רק זאת, שמעין הילה של אור זהרה מסביב לפניה והאירה
אותם, והאור הזה טישטש את קווי פניה. מעולם לא ידעה טלי את צבע
עיניה - אבל העיניים האלו הן שגרמו לה לחשוב עליה כעל "אשת
מסתורין".
מופלאות היו העיניים; כאשר הביטה טלי בהן היו רגשות שונים
ומשונים חולפים בה. לפעמים נראו לה חומות כהות, ואז היה חום רך
ונעים אופף אותה, ותחושה של מנוחה ושלווה נחה עליה. לפעמים
נראו לה כמשנות את צבען בין כחול עמוק לירוק עמוק, ואז היתה
מתמלאת כולה תחושה של סערת רוח; יצר ההרפתקה היה מתעורר בה
וחוסר מנוחה לצאת ולעשות משהו יוצא מן הכלל. פעמים אחרות היו
העיניים בהירות-בהירות, כעין תכלת שמימית כזאת, ואז היתה גם
נפשה של טלי נישאת למרומים ושואפת למרחקים ונסחפת אל מין תחושת
חלום שאי-אפשר להסביר אותה. אבל יום אחד, רק יום אחד, היו אלה
עיני זהב.

טלי היתה ילדה עצובה מאוד. היא גרה עם סבא וסבתא שלה, כי אמא
ואבא של טלי נהרגו בתאונת דרכים, ונשארו רק טלי, ואחיה הקטן
אמיר; שניהם באו לחיות אצל סבא וסבתא בקיבוץ. החיים שם היו
טובים, כי היו לטלי ולאמיר חברים וחברות רבים, ובדרך כלל היה
שמח ומעניין מאוד.
אבל סבתא היתה תמיד עצבנית, לא שקטה וחכמה כמו אמא, שידעה לשבת
אתה בערבים ולספר לה סיפורים מספרים ומהחיים. וסבא היה תמיד
זועף, לא חזק ועליז כמו אבא, שנהג להרים את טלי בזרועותיו (אף
על פי שהיא באמת כבר ילדה גדולה והולכת לכיתה ג'). לא שהיה להם
רע אצל סבא וסבתא, בהחלט לא. סבתא היתה טובה מאוד לנכדיה,
ונתנה להם כל מה שביקשו. וסבא היה אדם משכיל מאוד, ובין הספרים
הרבים אצלו בבית אפשר היה למצוא גם אנציקלופדיות מצויירות ובהן
תמונות על מדע וטכניקה, על אמנות והסטוריה, ומקומות שונים בכל
העולם. אבל סבא וסבתא היו ההורים של אמא, ומרוב כאב על מותה
שתקו ולא רצו לשוחח עם נכדיהם על אבא ואמא שאינם.
כך שלא היה לגמרי משעמם, ולא תמיד עצוב, רק סתם קודר ולא שמח.
ולעתים היו לטלי רגעים שחורים עד כדי כך, שהיתה מרגישה כאילו
אבן רובצת בלבה ולא זזה. אז היתה יוצאת מהבית ויושבת לה לבדה
על המדרגה שלפני הכניסה, מניחה את ראשה על זרועותיה, או מרימה
את ראשה ושולחת את מבטה למרחקים, כאילו היא מצפה למישהו שיבוא
לעזור לה. כי טלי לא יכלה לבכות. היא לא בכתה אפילו פעם אחת
מאז התאונה. וכך, כשהיא יושבת על המדרגה ומביטה למרחקים, ראתה
יום אחד את האישה, שבאה לבקר אצל השכנים.

ברגע הראשון לא שמה טלי לב לאישה, כי אנשים רבים היו מבקרים
אצל השכנים. אבל היא הבחינה במשהו ירוק, מבריק ומנצנץ, והחזירה
את מבטה מהאופק. המשהו הירוק, מבריק ומנצנץ היתה שמלתה של
האישה - מין שמלה שכמוה לא ראתה טלי מעולם! זו היתה ארוכה מאוד
וכיסתה את כפות הרגליים. לא פלא שהאישה נראתה כאילו היא מרחפת
מעל הקרקע. מעליה עטתה האישה מעין גלימה, שכיסתה את זרועותיה
ללא שרוולים, וצווארון זקוף חפף את צווארה מסביב.
היה זה יום אביבי פורח, השמש זרחה על הפרחים בגינה, והבהבה
בשערה הארוך של האישה, שכיסה כמעט את כל פניה וגלש על כתפיה.
מתוך השיער הציץ אל טלי זוג עיני זהב.

הדבר אירע בשבת. לטלי היה עצוב במיוחד על שאינה יכולה ללכת
לטייל לגבעה ולוואדי עם אמא ואבא, כמו שעשתה פעמים רבות בשבתות
אביב קודמות. אמיר רץ לשחק עם חבריו בכדורגל, סבתא טיפלה
בפרחים בגינה, וסבא קרא עיתון של שבת - לשניהם לא היה חשק ללכת
לטייל עם טלי לגבעה או לוואדי.
קסומה הביטה טלי אל עיני הזהב של האישה, שנצצו בין השערות
הנשפכות על כתפיה, מעל לירוק המבהיק של שמלתה. העיניים חייכו
אליה כמו פרחים, ובלי משים קמה טלי ממקומה והתקרבה אל האישה.
אז, במקום להקיש על דלת השכנים, החלה האישה להתרחק, כאילו
להתקדם אחורנית, כשעיני הזהב מושכות את טלי בחבלי קסמים והיא
הולכת אחריהן.
טלי לא הבחינה כלל לאן היא הולכת. היא חדלה לראות את סבתא
המעשבת בגינה, את סבא הקורא בכיסא-הנוח, ורק פסעה וצעדה אחרי
עיני הזהב שהוסיפו להביט אליה מתוך פניה של "אשת המסתורין",
המרחפת לה אחורנית בשבילי הקיבוץ.
אבל במהרה נעלם הקיבוץ מסביבן. לאט לאט החל אור הזהב שבקע
מהעיניים להתפשט ולהתפזר, עד שלבסוף לא ראתה טלי דבר, גם לא את
האישה עצמה. היא היתה טבולה בתוך אובך סמיך, שהזהיר כמו זהב
נוצץ. לפתע נעצרה בילדה במקומה, כאילו התעוררה מתוך חלום. לאן
היא הולכת, והיכן היא נמצאת?

האובך התחיל להתפזר לאט לאט. האישה נעלמה מהעין, וטלי מצאה את
עצמה עומדת בתוך גן פורח, שכמוהו לא ראתה מעולם. בכל מקום גדלו
צמחים ושיחים פורחים; עצי ענק הטילו צל, מזרקות מים התיזו
נתזים בוהקים וציפורי עדן צבעוניות צייצו והתעופפו בכל מקום -
בקיצור ממש כמו באגדות. האביב שלט כאן בכול. טלי החלה להתהלך
בגן, התפעלה מיופיו, הריחה את ניחוח הפרחים, גמעה נטפים מהמים
הצלולים, האזינה לשירת הציפורים וחשבה, "כל כך יפה פה הכול!
אבל מדוע יש לי הרגשה עצובה כזאת?"
כי כך היה באמת. על אף היופי ושמחת הטבע שבגן, חשה טלי את עצמה
עצובה עוד יותר משהיתה קודם. היא המשיכה להתהלך בשבילי החצץ
הלבנים, עד שהגיעה למקום אחד בגן, שנראה לה שונה מכל השאר.
הערוגות לא פרחו, עלי הצמחים והשיחים היו כמושים, האדמה היתה
צהובה וצחיחה, העצים היו ערומים, וכל ציפור לא נראתה.
מדוע?
ראתה טלי כי באמצע אותה חלקת גן עמדה בתוך בריכה קטנה מזרקה,
כמו בשאר חלקות הגן, אך זו לא התיזה מים: אבן גדולה, עגולה
ושחורה, היתה מוטלת על פי המזרקה, והמים לא יכלו לנבוע. על כן
כמשה הצמחייה, והציפורים הסתלקו למקום אחר.

עמדה טלי והרהרה מה אפשר לעשות? היא נגעה באבן, ניסתה לדחוף
ולגלגל אותה מעל פי המבוע, אך האבן היתה כבדה מדי ולא זזה
ממקומה. חשבה טלי וחשבה, אך היתה אובדת עצות. הלכה והקיפה את
האבן סביב-סביב, ואז גילתה עליה כתובת. וכך היה כתוב על האבן:

עיניים עצובות, עיניים נוגות,
דמעות עצורות, דמעות זולגות,
לב כבד, לב נמס,
אבן כבדה, אבן נגולה.

מה פירוש הדבר? התיישבה טלי על שפת הבריכה וחשבה, "מי יכול
להבין כתובת משונה כזאת?" הסתכלה סביבה, ראתה את הפינה כמושה
האחת בתוך הגן הפורח, ואמרה בקול, "חבל שאני לא יכולה לעזור."
"אבל את כן יכולה," שמעה קול אומר, מלחש, ולפתע שוב עמדה לפניה
אשת המסתורין, לבושה בשמלת הגלימה הירוקה-זוהרת כשהיא מרחפת
מעט מעל הקרקע, ועיני הזהב מציצות מתוך השיער הגולש. טלי לא
ראתה את שפתיה נעות, והקול המלחש כאילו עלה מעיני הזהב. "את
יכולה לעזור!" חזרה ואמרה האישה.
"אבל איך?" שאלה טלי.
"הביטי בעינייך, הביטי בלבך, הביטי אל האבן, הביטי אל המזרקה."
התלחש הקול בדברי חידה ונמוג באוויר. עיני הזהב נמוגו אף הן
באור הזהוב של הגן.
"מה היא אמרה?" שאלה טלי את עצמה. "אני לא מבינה שום דבר." היא
קמה והחלה ללכת, בלי לשים לב לאן.

לאחר זמן מה הבחינה טלי שהגן נעלם. היא מצאה את עצמה הולכת
בדרך עפר שוממה, שמשני צדיה צמחו עצים בודדים, ושדות עזובים
גדלו פרע. הדרך השתרעה לפנים ולאחור עד לאין סוף, וכל זכר לא
היה לגן. הלכה לה טלי בדרך והלכה, ופתאום שמעה קול ציוץ חלוש
עולה מהארץ. נעצרה והתכופפה לראות, ולאחר רגע כרעה טלי על ברכה
מתחת עץ ענף אחד. לרגלי העץ היה מושלך גוזל קטן של ציפור.
הושיטה טלי יד בזהירות רבה מאוד, לקחה את הגוזל, והוא צייץ
ופירפר בכף ידה.
"גוזל גוזלי, נפלת מהקן?" אמרה טלי רכות, והרימה את מבטה אל
העץ. גבוה גבוה על הענף נראה קן זרדים, אבל היא לא ראתה כל
ציפורים בוגרות.
"גוזל גוזלי," אמרה טלי, "איפה אמא שלך? איפה אבא שלך? איך
תחזור אל הקן שלך?" העץ היה גבוה מאוד, גזעו חלק מאוד, וטלי לא
יכלה לטפס עליו.
הצטערה טלי על הגוזל. "אם אשאיר אותך פה, יטרפו אותך," אמרה,
"ואם אקח אותך אתי, אין לי מה לתת לך לאכול ולשתות." דמעה עלתה
בעינה של טלי, זלגה על לחיה, נשרה לעבר כף ידה ונחתה על מקורו
של הגוזל. הוא פער את פיו ובלע את הדמעה; מיד, לעיניה של טלי,
צמח וגדל, היה לציפור בוגרת, פרח ועף לו בעוד היא מביטה אחריו,
משתאה.
"תראו מה יכולה לעשות דמעה אחת!" חשבה. ושוב ירדה עליה התוגה.
"הגוזל הזה יכול לעוף לו לאן שהוא רוצה, אבל לאן אני יכולה
ללכת?" אמרה בלבה, והאבן הכבדה חזרה לשכון בו.

המשיכה טלי בדרכה, ולאחר זמן מה שמעה קול יללה דק עולה מצד
הדרך. נעצרה והביטה. ארנבון קטן, חום-אפרפר, היה מוטל בצד
הדרך, זעיר, עיוור, מיילל בקול דק-דקיק. השתופפה טלי בצדו.
"אה, ארנבון קטן," אמרה, "נשארת לבד? איפה אמא שלך? איפה אבא
שלך? בטח באו ציידים וירו בהם, לקחו אותם והשאירו אותך
לבד-לבד. מי יטפל בך עכשיו?"
באצבע קלה נגעה טלי בעורו חסר הפרווה של הארנבון, ושתי דמעות,
עגולות וחמות, עלו בעיניה, זלגו על לחייה ונטפו על הארץ. הן
השתקעו באדמה, ממש בפתח חור בארץ, ופתאום יצאה ועלתה מהחור
ארנבת גדולה ולבנה. היא הניעה באוזניה הוורודות, מצמצה בעיניה
הוורודות, ואז פנתה וניגשה אל הארנבון, ליקקה אותו בכל גופו
ורבצה בצדו. הארנבון העיוור החל לזחול ולהתקרב אליה, גישש
בבטנה עד שמצא פטמה והחל לינוק.
טלי הביטה בפליאה. "הנה, מצאת לך אמא!" קראה בשמחה וספקה את
כפיה. אבל אז שוב חזרה האבן הכבדה אל לבה, והיא חשבה, "אבל
איפה אמא שלי? מי יבוא אליי לחבק אותי?"

טלי המשיכה בדרכה, עיניה שוב יבשות מדמעות. היא הלכה והלכה עד
שראתה לפניה מגרש כדורגל ובו ילדים משחקים. בצד המגרש עמד ילד
בודד והביט אל המשחקים בעיניים עצובות.
"אמיר!" קראה טלי כשראתה את הילד ורצה אליו, "למה אתה לא משחק
עם הילדים?"
"לא מתחשק לי," ענה אמיר, ולא הסתכל אל אחותו. שעה ארוכה עמדו
יחד ולא אמרו דבר, ולבסוף, בלחש בלחש, שמעה טלי את אחיה אומר,
"אני מתגעגע לאמא ואבא."
חיבקה טלי את אמיר, ואמיר חיבק את טלי, ובפעם הראשונה מאז
האסון פרצו שניהם בבכי. ישבו האח והאחות על הארץ ובכו ובכו.
שכחו את משחק הכדורגל ולא ראו שום דבר; לא שמו לב שהם יושבים
על שפת הבריכה הקטנה והיבשה בגן, ודמעותיהם זולגות, נוטפות
וזורמות על האבן שעל פי המזרקה. בכו שני הילדים ובכו, והאבן
נמסה תחת דמעותיהם, הלכה וקטנה עד שנעלמה לגמרי.
לפתע פרצו המים מתוך המזרקה, נצצו באלפי נתזים שהרטיבו את
העצים והצמחים מסביב. לבלבו עלי העצים, פרחו הפרחים והציפורים
החלו לזמר ולשיר. המים נטפו על טלי ואמיר, שהתנערו פתאום
מבכיים וראו שהם רטובים כליל. החלו הילדים לצחוק מתוך הבכי,
וטלי אמרה, "הנה, פתרתי את החידה. הדמעות שלנו המסו את האבן של
המזרקה."
אבל היא הרגישה שלא רק את האבן של המזרקה המסו הדמעות, אלא גם
את האבן ששכנה בלבה זמן כה רב.

שמחו הילדים על הגן הפורח, ולא הבחינו שמולם ניצבת אשת
המסתורין, בשמלתה הירוקה-מנצנצת ובעיני הזהב. מתוך העיניים
נפרש שוב אובך הזהב, הגן נעלם, וכאשר התפזר האובך היו שני
הילדים יושבים על המדרגה לפני ביתם של סבתא וסבא בקיבוץ.
הרימה סבתא את עיניה מהעישוב בגן, ראתה את הילדים וקראה, "מדוע
אתם יושבים כאן? לכו לשחק!"
אבל הם נענעו בראשיהם, וסבתא ניגשה אליהם. "מה זה?" קראה, "למה
אתם בוכים?"
שוב פרצו הילדים בבכי, ומתוך הדמעות אמרו, "אמא איננה ואבא
איננו, והם לא חוזרים, ועצוב לנו נורא."
עלו הדמעות בעיניה של סבתא. הרי אמא היתה הבת שלה, והיא אהבה
מאוד גם את אבא; אבל מאז התאונה ועד היום לא בכתה כי לא רצתה
להעציב את הילדים. התיישבה סבתא על המדרגה, חיבקה את הילדים
והחלה לבכות גם היא.
פתאום בא סבא. "מה זה?" שאל. "למה אתם בוכים כל כך?"
"הבת שלך איננה," אמרה סבתא, "ואתה לא רוצה לבכות?"
עלו הדמעות בעיניו של סבא, והוא התיישב בצדם האחר של הילדים,
חיבק אותם והחל לבכות יחד אתם. ישבו כולם חבוקים יחד, ובכו עד
שהתעייפו. אז יבשו הדמעות, וטלי אמרה, "עכשיו הרבה יותר טוב
לי."
היא הרימה את מבטה וראתה את אשת המסתורין יוצאת מבית השכנים.
שמלתה היתה אדומה-כהה, ועיניה היו חומות וחמות. מנוחה ושלווה
ירדו על לבה של טלי, והאבן שרבצה שם נעלמה, ולא חזרה אליה
עוד.
מאותו היום לא היתה סבתא עצבנית עוד, וסבא לא היה זועף, כי
עכשיו יכלו לשוחח עם הילדים על הוריהם בלי להעציב אותם יותר
מדי.
פעמים רבות עוד ראתה טלי את אשת המסתורין, ובכל פעם היו עיניה
שונות. אבל לעולם לא היו אלו שוב עיני זהב...