שקעתי במצולה
כספינה טרופה.
האמנתי שהנה
אין עוד נשמה טהורה
בקירבי.
נבלעתי, נוצחתי
על ידי כוחות שאול,
ולזעוות לבי שוכנעתי
שזה רצון האל.
הוא אומר:
אמן. אכן.
באת על עונשך
המוחלט.
אין בי
עוד אמונה בך.

וקולות עולים מאוב
ובוקעים מגוף חלול
מחולל.
קולות נמוכים,
מייללים, בוכים,
מאיימים,
זועמים,
מתחננים,
מייסרים.
שחור תהומי
ואש מכלה.

ומישהי נעלמת,
מהות אלומת אור
אופפת אותי.
מתחילה
תפילה.
חרש מתהוות
אותיות,
תנועות, עיצורים:
"ה' שפתי תפתח
ופי יגיד תהילתך"

פתאום חשה בבהירות
נשמתי מתיישבת בי
מזככת בעדינות גופי
כהיכל מתהדהד
לרוח מלטפת
בתוכי את כולי.

משתאה, מודה לאל,
יודעת עד מה יקר
הפיקדון שמפיח בי,
מבטיחה לשמור עליו
יום יום מחדש
לחיות-אותו-טוב
לחייך אותו
בברכה,
לעצמי
לסובביי.