אז הלכתי לים. שוב.
ושוב דמיינתי. רק אותך.
בואי איתי
כבר מצאתי לנו מקום
כאן בחוף.
לשבת מול המים
מילים כמו גלים
כמו לתת לו לים שידבר.
אעטוף אותך באהבה
כמו שהגל עוטף את הסלע.
כמה אושר אפשר להשיג בשנייה אחת?
שישאר לנו לזכרון
אותו הרגע.

המנגינה שלנו
תשתלב עם מנגינת הים, הגלים והחוף.
לשבת מול השמש
להסתנוור.
בלי משקפיים - חשופים.
בלי שום דבר שיסתיר את העיניים
אותנו.
אמיתיים.
בואי נישן.
שתשאר לנו לזכרון
האמת.

הצחוק שלך
מצליח להרעיד אותי.
חיוך אחד שלך
מספיק כדי שארגיש
כמו על פסגות ההרים.
כאילו כל הרגשות שעברו בתוכי לפניך
לא שווים דבר.

שימי לב אלי,
מישהו אולי לא יעבור את החורף הזה,
זה הקיץ שלך שמאחר
להגיע אלי.

הנורמלי הוא לא ההגיוני
והלא נורמלי הוא כל כך טיפשי
שלפעמים אני מצליח לאבד גם את עצמי
בתוך כל המחשבות שלי,
אומר מה שאני חושב
חושב שאני יודע
יודע מה אני חושב
אבל - לא מרגיש.
ריק.
משהו חסר.
כבר הרבה זמן שחסרה לי האמת.
יש כל כך הרבה הבל מסביב
ואני רואה את הסיכוי לאמת
רק איתך.
לא סולח לעצמי
על זה שהצלחתי לבגוד בעקרונות ובאמונות
שלי.
לא מוצא מקום.
לא שייך.

אז תני לי מקום אצלך.
יש לנו כבר חוף
ויש אותי
ויש אפילו שיר (נו טוב...)
ומיליוני מנגינות.

ואיפה את?

ואין לי פואנטה
אבל הכל מפריע לי
מפריע לי כל כך.
ואולי את תצליחי להשלים את מה שחסר כל כך.
שסוף סוף אני ארגיש
שלם.
איתך.

לפי כל המחשבות הבלתי פוסקות היום
נדמה לי
שאני אוהב אותך.